<h1>רש"ש על ברכות</h1>
שמואל שטראשון
<h2>דף ב.</h2>
<b>במשנה לאכול בתרומתן.</b> עיין בשנות אליהו [כאן] מש"כ בדקדוק לשון בתרומתן ולא אמר בתרומה. ויש לפרש דנקיט בתרומתן לאפוקי תרומת מעשר של דמאי לדעת הטור יורה דעה סוף סימן של"א דמוכרה לכהן. וא"כ אינה תרומתן כיון דצריכין ללוקחה בדמים. ומשום דהיא נאכלת אף בבין השמשות דהוה ספיקא דרבנן. וכמש"כ הבאר אברהם לקמן (ג.) בתד"ה קשיא דר"א דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן נאכלת בבין השמשות. ואף דשם דבריו אינן נ"ל שהרי לפי' הא' של ר"י ביבמות (פב:) בתד"ה ירושה ס"ל לריו"ח דתרומה אף בזמן בית שני דרבנן ואפ"ה פריך בשבת (לה סע"א) עלה דפסיק כר' יוסי לענין תרומה אילימא לטבילה ספיקא היא כו' דלא אכלי עד דשלים בין השמשות דר' יוסי. מ"מ דמאי קילא טפי דרוב ע"ה מעשרין וכמו שמותרת תרומת מעשר שלו (אפילו נטמאה) לעניים לדעת הרמב"ן המובאה בר"ן בפ' לולב הגזול במשנת אתרוג הגזול ע"ש. וכמו דמעשר שני שלו נאכל לאונן ושארי קולות המבוארות בפ"א דדמאי [ומ"ש השנו"א דבא לאפוקי תרומת תודה. ק"ל דמאי יענה לתירוץ קמא בנדרים (יב:) תרומת לחמי תודה תרומתו היא ע"ש] :
<b>שם עמוד השחר.</b> בתוי"ט יש רגילין לפתרו כוכב השחר כו'. ואנכי ראיתי בירושלמי ריש מכילתין (פ"א ה"א) וביומא רפ"ג (ה"ב) א"ר יוסי בי רבי בון הדא אילתא דשחרא מ"ד כוכבתא היא טעיא זמנין דהיא מקדמא כו':
<h2>דף ב:</h2>
<b>גמרא משהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו.</b> נ"ל פירושו דדרך העני כשבא לביתו בעתותי ערב והוא רעב וסעודתו עדיין לא הוכנה כי ביתו ריקן אוכל פת במלח כדי לשבור רעבונו קצת וסעודתו העיקרית עוד תתמהמה זמן לא מעט עדי שתלך אשתו לקנות צרכי הסעודה ולתקנה ולבשלה. ובזה יתיישב מה שגמגמו המפרשים בזה וקושיית התוס' עני גופיה מתי יתפלל. ובחדושי הארכתי:
<b>תוס' ד"ה דילמא. וי"ל דה"פ ממאי כו'.</b> פי' דביאת האור אל תחת לאופקנו הוא תיכף בשקיעת החמה מאצלינו כי אז תשלח קוי אורה לשמה ואח"כ כשתבוא השמש בעצמה לשמה אז אצלינו לילה ממש דהוא צאת הכוכבים ובק"א להט"א בסופו הארכתי קצת בזה. דרש נא שמה:
<h2>דף ג.</h2>
<b>גמרא מה לו לאב שהגלה כו'.</b> נ"ל דלשון כינוי כבוד הוא כלפי מעלה תחת לשון אוי להם שאומר גבי בנים:
<b>שם אין נכנסין לחורבה מפני חשד.</b> עי' כתובות י"ג רע"ב ובפירש"י שם ד"ה לחורבה:
<h2>דף ג:</h2>
<b>גמרא ורבי מאי תיכונה תיכונה שבתיכונות.</b> כ"ה גי' הילקוט בשופטים והגירסא שבגמרות שלפנינו אינה מובנת. ועמ"ש בס"ד בק"א להט"א במגילה פ"ג על הא דואמצעי דולג:
<b>רש"י ד"ה בחדתי. שנפלה מחדש כו'.</b> יותר הנל"פ שנבנה מחדש ועדיין לא נתיישבה בב"א. שזה נקרא גם כן חורבה כמו שאמרו במגילה (ג:) כרך שחרב כו' מעשרה בטלנין או שעדיין לא נגמר הבנין עד תכליתו:
<b>[שם גמרא ור"נ ס"ל כר' יהושע כו'.</b> הרש"א בח"א כתב דהמ"ל דמאשמורה השניה עד חצות היה עוסק בתורה כו' ע"ש. ותימה שלא הביא שרש"י לא פירש כן באמת בתהלים:
<b>שם מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה.</b> נראה דר"ל שזה לא אירע לעולם שאהיה ישן בחצות ולפעמים הייתי מקדים עוד מהנשף] :
<h2>דף ד.</h2>
<b>גמרא יפה טהרתי יפה טמאתי.</b> נראה דגם איסור והיתר נכללו בזה כי טהור וטמא יאמרו גם על מותר ואסור כמו דג טמא שבלע דג טהור (בכורות פ"א מ"ב) ורבות כן. וכן במקרא:
<h2>דף ד:</h2>
<b>(בסופו) ואר"נ אם ת"ח הוא א"צ.</b> ברי"ף ורא"ש הגי' אמר בלא וי"ו:
<h2>דף ה:</h2>
<b>[תד"ה הא. ותימה דשילוח מחנות כו' אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ע"ח.</b> ר"ל דאמרינן בערכין דאין בע"ח נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג וכיון דבטל דין ע"ח ממילא גם אינן קדושין להשתלח מהם מצורעין] :
<h2>דף ו.</h2>
<b>גמרא תרי מיכתבן מלייהו כו'.</b> נ"ל דר"ל חדושי תורה שלהן (עי' חגיגה טו ע"ב) ובזה לא נצטרך למה שנדחקו התוס' דודאי חד נמי מיכתב עובדיה היינו דעסיק בתורה רק חדושיו אינן נכתבין:
<h2>דף ז.</h2>
<b>רש"י ד"ה תחת. שא"א לפותרו כו' ולא תכנע היא בעצמה.</b> כ"נ דצ"ל:
<b>שם גמרא והא כתיב פוקד עון אבות על בנים וכתיב בנים לא יומתו על אבות.</b> עי' תוס' סנהדרין (טו ע"ב) ד"ה אימא. דיומתו פי' בב"ד. וא"כ מאי רומיא די"ל דדוקא בידי אדם אינם נענשים אבל בידי שמים נענשים וכמו כרת ומיתה ביד"ש שלא נמסרו עונשם לב"ד. [שוב ראיתי להרשב"ם ולהא"ע שם בפ' תצא שפירשו כן באמת. ולהשני נראה שנעלמה הגמרא הלזו] . ונראה דהגמרא סמכה עצמה אקרא דדהי"ב (כ"ה ד') דשם כתיב ובנים לא ימותו כו' וימותו פי' ביד"ש וכבתוס' שם:
<h2>דף ז:</h2>
<b>תוס' ד"ה לא</b> (בסופו). משמע שהיה לילה דכתיב וספור הכוכבים. הן לפי הדרש שהעלהו למעלה מכפת הרקיע אין ראיה דבאמת הכוכבים נמצאים גם ביום ברקיע רק שאנחנו לא נוכל לראותם ביום מפני אור השמש:
<b>גמרא הא במלי דידי' הא במלי דשמיא.</b> לפ"ז הלא היה מתפרש יפה הקרא דאל יקנא לבך בחטאים בלשון גירוי וא"ש גם סופיה כי אם ביראת ה' דר"ל רק אם הגירוי הוא בעסק יראת ה'. וא"כ מאי מייתי ראיה לעיל מהאי קרא דאינו לשון גירוי. ולכן הנל"פ דהראיה הוא מלשון לבך דכתיב גבי' דגירוי אינו אלא בפועל או בפה ודלא כפירש"י:
<h2>דף ח.</h2>
<b>רש"י ד"ה כפיטורי. יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל.</b> והוא מפני שנמצאים שמה בקרקעית הים אבני מאגנעט אשר טבעם למשוך הברזל אליהם:
<h2>דף ח:</h2>
<b>גמרא א"ל ההוא סבא תנינא ובלבד כו'.</b> שבת דף כ"ג ב':
<h2>דף ט.</h2>
<b>[רש"י ד"ה או דלמא. ומיהו היכא דאיתניס כו'.</b> אבל הרי"ף וש"פ כתבו דאפילו עבר במזיד קורא אחר חצות עד שיעלה עה"ש:
<b>רש"י ד"ה יכול יהא נאכל. עד הבקר כדין תודה כו'.</b> אינו מדוייק דהלא בה משתעי ואולי צ"ל כדין תורה ור"ל דמדרבנן אסור לאחר חצות כדאר"ג] :
<b>שם גמרא וראב"ע מל"ת עד בקר נפקא ור"ע כו' בקר שני.</b> עי' בתו"כ פ' צו על פסוק ביום הקריבו את זבחו יאכל ובק"א דמבואר שם דמצוה לכתחלה מה"ת לאכול מקצת ביום הא' ובדיעבד אף אם נותר כולו יאכל ביום ב'. וא"כ ה"נ נוכל לפרש ל"ת עד בקר (והיינו בקר א') לכתחלה (ובדיעבד אם יותר יאכל בליל ב') והנותר עד בקר (היינו בקר ב') כדדריש חזקיה בפסחים (פ"ג ב') באש תשרופו ויתכן שלזה כוונו התוס' בפסחים (ק"כ ב') וינצלו מקושיית המהרש"א שם. ואולי לא פי' הש"ס כן משום דבקרא כתיב ל"ת ממנו וממנו משמע דאפילו מקצתו:
<b>שם והני תנאי כהני תנאי כו' רא"א כו' כבוא השמש אתה אוכל כו'.</b> האי סוגיא פירשתי בס"ד בק"א להט"א בסופו דרשהו משמה:
<b>תוס' ד"ה ראב"ע.</b> עי' במפרשים שגמגמו הרבה בדבריהם. ולענ"ד ה"נ לומר דלראב"ע האי בקר דלא תותירו הוא חצות לילה וכדאשכחן ביומא (כ' ב') ע"ש. וכמו דערב נקרא מחצות היום כדלקמן כן נקרא בקר מחצות הלילה. ובעיקר פי' התוס' בהאי קרא דל"ת כו' דר"ל לא תעשה דבר כו' מפרש הירושלמי כה"ג קרא אחרינא הביאוהו התוס' בפסחים (נ"ט ב') בד"ה בארבעה ע"ש. ומש"כ העט"ר דאף לראב"ע הפסח אחר חצות א"מ את הידים כו'. אישתמיטתיה משנה ערוכה בפסחים (ק"כ ב') הפסח אחר חצות מטמא אה"י ומוקי לה התם כוותיה:
<h2>דף ט:</h2>
<b>גמרא דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך כו'.</b> עי' מהרש"א. אבל דרך הגמרא כן כמש"כ התוס' לקמן כ"ו ב' ד"ה ואין ע"ש:
<b>שם במשנה</b> מה שמסובב בב' חצאי לבנה תיבות וגומרה עד הנה"ח. ובגליון נדפס ע"ז נ"א ל"ג הוא טעות. כי עד הנה"ח ודאי גרסינן כדמוכח לקמן כ"ה ב' לימא תנא סתמא כר"א דאמר עד הנה"ח. אלא תיבת וגומרה לחודא הוא דל"ג וכ"נ בתוי"ט. ומש"כ התוי"ט בשם הר"י שהנץ הוא מלשון הנצו הרמונים היה יכול להביא מה"ת עלתה נצה:
<b>תוס' ד"ה אלא. כדתניא עד שיכיר כו'.</b> ט"ס וצ"ל כדתנן:
<h2>דף י.</h2>
<b>גמרא הנהו בריוני כו' הוה קבעי ר"מ כו' דלימותו כו'.</b> עי' לעיל ז' א' בעובדא דריב"ל עם הצדוקי. ויש לחלק קצת:
<h2>דף י:</h2>
<b>[במשנה א"ל כדי כו' שעברת ע"ד ב"ה.</b> עי' תור"ע שהתפלא על הרמ"א בתשובה שלא הביא דברי הרא"ש כו' א"כ ממילא לק"מ כו'. ואנכי אתפלא גם עליו שלא הביא מתר"י שכתבו שם להדיא כדברי הרא"ש על ישוב הסתירה הלזו בעצמה] :
<h2>דף יא.</h2>
<b>גמרא אפילו טבעה ספינתו כו' וכ"ת ה"נ אלמה כו'.</b> המפרשים האריכו ליישב מדוע לא פריך תיכף מאבל. ונעלם מהם פירש"י בעירובין ל"ז ב' ד"ה היו לפניו ב' רמונים ע"ש:
<b>שם וב"ש ההוא מב"ל פרט לשלוחי מצוה.</b> עי' מהרש"א. ואולי לפי שהאריך הרבה בדרשה דפרט לעוסק במצוה ועכשיו שב לענין הראשון בטעם פלוגתתן חזר וכפל הענין שהפסיק בו. ובתנ"כ נמצא הרבה כיוצא בזה (עי' תל"ע שס"ו):
<b>שם אלא שמא יראו התלמידים כו'.</b> כה"ג בפסחים ק' א' ובכתובות נ' ב':
<h2>דף יא:</h2>
<b>גמרא אלא אמר רבא כדי להזכיר.</b> ברי"ף ורא"ש הגיה רבה בר עולא וכ"ה לקמן י"ב א':
<b>שם אף לתלמוד צ"ל דאמר כו' בספרא דב"ר כו'.</b> עי' עט"ר שהקשה דהא ספרא דב"ר היינו תו"כ כדפירש"י לקמן (י"ח ב') וזהו בכלל מדרש. ול"נ דט"ס הוא וצריך למחוק תיבות ספרא דב"ר כי כן לקמן י"ד ב' ליתא. ודע דגם שם ט"ס לאפוקי ממ"ד למשנה אצ"ל כו' וצ"ל לתלמוד. וי"ל גם הגי' דהכא דאולי היה להם גמרא גם על ברייתות דתו"כ כמו דמצינו הרבה בגמרא דילן שמביא ברייתא דתו"כ ומפרשה כמו שמפרש למשנה ויהיה פירוש לתנויי פרקין בספרא דב"ר היינו הגמרא שעליה:
<b>שם ורב המנונא אמר אשר בחר כו' א"ר המנונא זו היא מעולה שבברכות.</b> עי' בתוס' עירובין ריש ס"ג דתרי רב המנונא הוו ונראה שהראשון שבכאן הוא הקדמון תלמידו דרב והב' הוא תלמידו דר"ח. ועי' גי' הרי"ף והרא"ש:
<b>רש"י ד"ה לגמרא אצ"ל.</b> הגרי"פ הגיה למדרש. ול"נ דכוונת רש"י להוכיח ממאי דאמר לקמן (י"ד ב') לאפוקי ממ"ד לתלמוד אצ"ל (דכצ"ל שם כמש"כ לעיל) מזה מוכח דמ"ד הכי אפילו קודם אה"ר אמר דהא התם הוה קודם ק"ש כדאמר שם והדר קרי ק"ש:
<b>[רש"י ד"ה א"ל הממונה. כדאיתא בסנהדרין </b>(י"ט). כ"נ דצ"ל] :
<b>תוס' ד"ה שכבר. שהרי אין בידו לישן כו'.</b> ק"ל מהא דפריך בתענית י"ז ב' שתויי יין נמי אפשר דגני פורתא כו' ע"ש:
<b>תוס' ד"ה וברכת כהנים. שהרי כו' אחר הקטרת אימורין כדאיתא בתמיד ואמרי' בתענית כו'.</b> כצ"ל. אך לכאורה בתמיד בפ' בתרא משמע דמיד אחר הקטורת קודם הקטרת אימורין היה נ"כ. אמנם גם הרמב"ם בפ"ו מהל' תומ"ס הל' ה' כתב דהיה אחר העלאת אברים למזבח וע"ש בלח"מ בשם סמ"ג. ול"נ דחיליה דהרמב"ם מפירושו בפ"ז דתמיד מ"ב על הא דעמדו הראשונים וז"ל שקראם ראשונים בערך אותן העוסקים בהעלאת אברים (ר"ל למזבח) מכלל דעתה גם הם גמרו רק שהם גמרו אחר גמרן של הראשונים ומש"כ הלח"מ שם דמהתוס' שלפנינו נראה דנ"כ היה אחר הקטורת תמוה דהרי הם ז"ל ברור מללו לאחר הקטרת אימורין:
<h2>דף יב.</h2>
<b>גמרא פתח בדנהמא וסיים בדתמרי דאפילו כו'.</b> מה שהוסיפו בד"ח תיבת יצא הוא ללא צורך לפי סגנון הלשון. שוב בינותי שהגיהו כן מדברי המהרש"א:
<b>רש"י ד"ה וסיים במעריב. כשאמר מה"ע נזכר כו'.</b> ברש"י שאצל הרי"ף הגי' טעה וכצ"ל כאן:
<b>שם [תד"ה משום. דשחיטת התמיד משיעלה עה"ש.</b> עמש"כ במגילה (כ')] :
<b>תד"ה לא. ור"י היה אומר לחומרא כו'.</b> עי' בגה"ש להגרע"א ז"ל. ולכאורה נראה ראיה להר"י מדלעיל י"א ב' הלכך לימרינהו לכולהו. אך לפי מש"כ הר"ן בפ' ע"פ גבי הסבה דד' כוסות יש לדחות ועי' לקמן (ס' א') כח דהתירא עדיף ליה. ועי' תוס' ר"ה ל"ג א' הביאם המ"א סי' רט"ו סק"ו ויתיישבו שפיר דבריהם דהכא:
<h2>דף יב:</h2>
<b>במשנה מזכירין יצ"מ כו'.</b> התוי"ט דקדק מדוע ל"ת זוכרין. ול"נ דאי תנא זוכרין ה"א דיצא בהרהור כדאמרי' (מגילה י"ח) זכור יכול בלב להכי תנא מזכירין דמשמע שיאמרו בפה ובזה יהא מזכיר גם את חבירו השומע שיאמר גם הוא (כה"ג כתב בעצמו ריש תענית) וכדאמר ראב"ע שתאמר יצ"מ. וכן מסיק הש"א בתשו' י"ג דאינו יוצא בהרהור ע"ש. ותנא לישנא דקרא נקיט למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים***):
<h2>דף יג.</h2>
<b>גמרא שנאמר ולא יקרא עוד את שמך אברם.</b> כצ"ל:
<b>במשנה מפני היראה.</b> פירש"י שהוא ירא מפניו שלא יהרגנו. והרא"ש הקשה עליו פשיטא. ולענ"ד כוונת רש"י שהוא אדם שיש בידו כח להרגו. אבל לא שייראו שמפני שלא יתן לו שלום יהרגנו. דומיא דמפני הכבוד דפי' הראוי לכבדו שאינו דוקא בשאילת שלום:
<b>שם בין ויאמר לאמת ויציב.</b> לכאורה יפלא מדוע נקיט ויציב דהיא ברכה דשחרית. ונ"ל משום דהזכיר ויאמר אמר אמת ויציב להורות שדבריו אינו אלא בשחרית. דויאמר איננו חוב בערבית כדלקמן (י"ד ב') ולכן מה שדקדקו קצת מהאחרונים ממה שנזכר בדר"י מלת ויציב הוא לאשמעינן דגם בין אמת לויציב לא יפסיק ליתא:
<h2>דף יג:</h2>
<b>גמרא ואזדא ר"י לטעמיה דאמר כו' הל' כר"א שאמר משום ר"י.</b> מזה נראה ראיה לדעת הרי"ג שהביא הרא"ש בפ"ג דר"ה סי' ה' דכל היכא דאיכא תרי לישני הל' כל"ב. ועיין מ"ש בריש פרק במה אשה:
<b>תד"ה [שואל. אבל באמצע י"ח אסור כו'.</b> זה מפורש לקמן (כ"א ב') בגמרא. ועי' בהגר"א או"ח סי' ס"ו סקי"ט] :
<h2>דף יד.</h2>
<b>גמרא ימים שהיחיד גומר בהן אה"ה כו'.</b> לענ"ד הנל"פ דאתי לאפוקי הלל דע"פ שהפסח היה טעון הלל בשחיטתו ואיננו בפחות מעשרה (עי' פסחים ס"ד ב') ור"ל דהלל זה כיון דליתיה ביחיד אינו חמור כ"כ לענין הפסקה (עי' ל' תר"י) ובזה לא נצטרך לדברי התוס' בערכין י' א' ד"ה י"ח ימים דכיון דאמר שהיחיד גומר כו' איך שייך למיחשב ע"פ דליתא אלא בצבור:
<h2>דף יד:</h2>
<b>גמרא כל אמת אמת תפסיה להאי.</b> יל"פ כל דהכא היינו קריאה ודבור. עי' ערוך ערך כל הג' וברמב"ן פ' קדושים בפסוק לא תלך רכיל בעמך. ור"ל קריאה דאמת אמת תפסיה ע"ד שאמרו בגיטין (ע' ב') שחי' דלאו לאו נקטי' כו' ולולי דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל בל בבי"ת והוא לשון רעיון ומחשבה כדפירש הרד"ק בדניאל (ו' ט"ו) ור"ל שהיה משוקע ברעיון של אמת ולכן יצא הגא מפיו אמת אמת:
<b>שם דאמר הכי מודים כו'.</b> ועי' פירש"י ואכתי קשה מהא דאמר לעיל י"ב א' כל שלא כו' אמת ואמונה ערבית ל"י יד"ח וע"ש פירש"י ותוס'. ונראה דהש"ס קיצר ובאמת צ"ל ג"כ מעין האמונה:
<b>שם לאפוקי ממ"ד למשנה כו' דאף למשנה כו'.</b> עמש"כ לעיל י"א ב':
<b>רש"י ד"ה כוך. ורחבו שבעה טפחים.</b> נראה דט"ס הוא וצ"ל ששה טפחים או רומו ז"ט דכן איתא להדיא בב"ב ס"פ המוכר פירות:
<b>רש"י ד"ה ומתני פירקין. אלמא כו' דהיינו קריאה דמצוה כו'.</b> כן הגיה הגר"א ז"ל בסי' פ"ט ס"ק כ"ב. וע"ש הטעם דל"פ מתפילין גופייהו. ולעד"נ דלפני רש"י לא היה הגי' כאן ומנח תפילין וכ"מ לי מלשון התוס' לעיל (ה' ב') ד"ה אלא:
<h2>דף טו.</h2>
<b>גמרא שמע השמע לאזניך כו'.</b> עי' תוי"ט. ול"נ כיון שמצאנו שורש זה גם בפיעל הדגוש וישמע שאול כו' (ש"א ט"ו וכ"ג) ס"ל דהכא הכוונה קרי ביה שמע וכן בסנהדרין פ"ט א' קרי ביה לא ישמיע ר"ל ג"כ דקרינן ישמע מבנין פיעל וקרי ביה ר"ל פרש בו (כה"ג מצינו רבות) ובחדושי למכות פ"ב כתבתי ג"כ כעין זה:
<h2>דף טו:</h2>
<b>[רש"י ד"ה בד"א. כגון בן תשע כו'.</b> עי' ערכין (ב' ב') תד"ה שהגיע לחינוך] :
<h2>דף טז.</h2>
<b>גמרא ובעה"ב ב"כ וב"כ כו' לפי שאין דעתו מיושבת עליו.</b> עפרש"י. ובפשוטו נראה דאומנין מפני רגילותם אינם מתפחדים משא"כ בעה"ב שאינו רגיל לכן מתפחד ואין דעתו מיושבת עליו. ונ"מ באומנין העוסקין במלאכת עצמן. וראיה דנקיט אומנין ולא פועלין כדתני לקמן הפועלים שהיו עושין מלאכה כו'. ועי' בירושלמי דז"ל שם כיני מתניתא הפועלין קורין כו' וע"ש במפרש. ועיין בשנו"א שפירש דבעה"ב יורד אף לק"ש והוא נגד תר"י והשו"ע. אך מצאתי לו חבר הר"ר מנוח בכ"מ בפ"ב מהל' ק"ש ה"ד:
<b>שם רמי ליה כו' האומנין כו'.</b> ופירש"י אפילו בזמן שהן עוסקין. נראה דדייק לה דאל"כ כיון דע"כ ירדו בשעת תפלה א"כ ירדו מקודם לק"ש:
<b>שם והתניא בה"א עוסקין כו'.</b> הוא לעיל י"א:
<b>רש"י ד"ה מעין י"ח. שכולל י"ח ברכות בברכה אחת.</b> ל"ד דכיון דג' ראשונות ואחרונות אומרים כהלכתן לא נשארו אלא י"ב:
<b>גמרא א"כ לימא קרא בלכת כו'.</b> לעיל י"א הגי' בשבת ובלכת כו'. ועי' בסוכה ברש"י ותוספות ומהרש"א:
<b>תוס' ד"ה אהלים. דאהלים כו' לשון בשמים.</b> ראיה ברורה לפירושם מסנהדרין ק"ה ב' ע"ש:
<b>בא"ד מדסמיך מה טובו אוהליך כו'.</b> כדבריהם מבואר להדיא בתנא דבא"ר פכ"א. אבל שם לקמן דריש ג"כ כאהלים כו' אלו ב"כ וב"מ כפירש"י ג"כ:
<h2>דף טז:</h2>
<b>גמרא מ"ט דר"ג קסבר כו'.</b> כצ"ל:
<b>שם ואין קורין אמהות אלא לארבע.</b> כצ"ל דהוא ל"נ:
<b>שם שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה.</b> נראה משום דיש דבר אשר יתדמה להאדם שהוא טובתו ובאמת היא לרעתו וכמו שאמר המלך החכם יש דרך ישר לפני איש ואחריתה ד"מ. וכמו שבאר הרמב"ם לקמן בפ"ט במשנה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה לכן אמר כאן לטובה ר"ל אשר ידעת שהיא לטובה מוחלטת:
<b>רש"י ד"ה נכוים בפושרים. כלומר כו' ליכנס לאנפילין.</b> אולי צ"ל לעלות לעלייה:
<h2>דף יז.</h2>
<b>גמרא אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו.</b> כצ"ל:
<h2>דף יז:</h2>
<b>[רש"י ד"ה לא כל הרוצה. שמראה בעצמו שיכול לכוון לבו.</b> לכאורה הנל"פ דמראה בעצמו שהוא חסיד ומדקדק במצות מאד שאינו רוצה ליבטל מקבלת מלכות שמים אפילו שעה אחת כדאר"ג לעיל:
<b>במשנה מי שמתו כו' פטור כו' ומן התפילין.</b> מש"כ בתור"ע שהרשב"א לטעמיה כו' דחוה"מ לאו זמן תפילין כו'. הנה גם בירושלמי מקשה קושיא זו וכמו שהביא הרשב"א עצמו בסה"ד והירושלמי סובר דחוה"מ ז"ת כמו שהביאו התוס' בעירובין (צ"ו) בד"ה ימים. ודע שהרשב"א כתב דהירושלמי תירץ בדרך אחר ובירושלמי שלפנינו כאן ובמו"ק פ"ג ה"ה משני כתירוץ הרשב"א] :
<b>תד"ה אלו. ורישא דקאמר כו' מן ק"ש כו' כ"ש דפטור מן התפלה כו'.</b> נ"ל דלפניהם היה הגי' תפלה לבסוף (ולעיל בסד"ה פטור יש ט"ס בדבריהם כמש"כ התוי"ט) ואהכי קשיא להו דהא הוה זו ואצל"ז ויותר ה"ל לשנות תפלה ברישא דליהוי לא זו אף זו (עי' שבת ר"ד ל"ו) ואהא תירצו דנקיט התנא ברישא החילוק כו'. וכה"ג תמצא בר"פ כ"ח דכלים ע"ש בתוי"ט בשם מהר"ם:
<b>תוס' ד"ה [ואינו</b> (בסופו). והודיעו לו במוצאי שבת כו'. לפני המהרש"א נראה דלא היה הגי' במו"ש ע"ש] :
<h2>דף יח.</h2>
<b>תד"ה למחר. ומ"ש.</b> ומהרש"א הגיה ומ"ט. ול"נ דא"צ להגיה והוא ר"ת ומאי שנא:
<h2>דף יח:</h2>
<b>גמרא עד דאתי ואזיל לבי רב.</b> ע' ריש פסחים בתד"ה יכנס:
<b>שם מתותי צנורא.</b> כצ"ל בלא ב':
<h2>דף יט.</h2>
<b>גמרא ותניא אותו היום הביאו כו'.</b> הגרי"פ הגיה ותנן. ותמוה דזה אינו נזכר במשנה לא בכלים ולא בעדיות וכעדות הגמרא נדוי במתניתין לא תנן:
<b>שם מאי אהדר להו נביא שמעו כו'.</b> הן גם כמעט כסדום היינו הוא מאמר הנביא. ובכתובות הגיה מאי אהדר ליה וי"ל דקאי על הקב"ה לנביא:
<h2>דף יט:</h2>
<b>גמרא או שהיתה מלאכתו מרובה מש"ח.</b> עפירש"י. ולכאורה רבותא יותר הל"ל דאפי' אם לא היתה מלאכתו מרובה רק מכדי שכרו כפועל (ואין שם בפני מי שיתנה) ג"כ שלו קודם אף אם של חבירו מרובה משלו אלף פעמים כדמוכח במשנה בב"מ למ"ד ב'. [ועמש"כ בב"מ ל"ד ב' בתוד"ה אם יש] :
<b>תוס' ד"ה מדלגין. והיה אומר ר"ת דליתא כו' דהא כו' רביעית דם אין הנזיר מגלח כו'.</b> הנה לדעת הראב"ד בפ"ג מהל' טומאת מת ה"ג דנזיר מגלח על אהל דרביעית דם והביאו המל"מ בפ"ז מהל' נזירות ה"ו נדחית ראיית ר"ת הלזו. [גם י"ל דהא דפ' בהמה המקשה ר"ע קאמר לה ואיהו בעי למילף בק"ו בספ"ז דנזיר דמגלח על רביעית דם וכפי' המפרש שם דאף באהל דר"ד. אולם שם משמע דהדר ביה ר"ע מהק"ו:
<b>בא"ד ומיהו תימה לפ"ה דאמרינן בפ"ק דערובין אין עונשין כו'.</b> כצ"ל] :
<h2>דף כ.</h2>
<b>תוס' ד"ה שב וא"ת.</b> נ"ל דרש"י יישב במתק לשונו קושייתם. והוא כיון דאיסור טומאה לאחר שכתב לנפש לא יטמא מיד תבר לגזיזיה וכתב כי אם לשארו כו' לכן אמרינן דכמו דלקרובים לא נאסר מעולם כן מכל מה שנדחה איסורו אמרי' דשם לא נאמר האיסור וכן בנזיר כיון דדרשינן לאביו לדיוקא דאבל מטמא הוא למ"מ הוי כאלו כתיב מפורש על נפש מת ל"י כי אם למ"מ ור"ל דשם לא אמרתי לך איסור זה. וכמו כן נאמר הא דדרשינן לאמו לענין כהן ונזיר לדיוקא. והוה דומיא דטומאת קרובים:
<b>רש"י ד"ה בנזיקין. אלא בתלתא בבי.</b> הוא כמו דהא דאמרי' בע"ג ז' א' כולה נזיקין חדא מסכתא היא דר"ל התלתא בבי לבד. כי שם המסכתא דג' בבי הוא נזיקין. כשם הסדר וכמו דבסדר טהרות יש ג"כ מסכת בשם זה:
<b>גמרא א"ל רבנן לא קמסתפי מר מעינא בישא.</b> הא דלא קא"ל מיה"ר כדלעיל בר"ג היינו דר"ג ע"כ היה יושב סמוך לבית הטבילה כיון דהורה להן הכי טבילו וראה אותן ערומות אבל ר' יוחנן א"ל דיתיב להלאה מן המקוה או בעינים עצומות. או גביניה כסום (ע' ב"ק קי"ז א') ולא ראן ערומות. וע' תוס' ב"מ פ"ד א':
<h2>דף כ:</h2>
<b>גמרא וא"א דרבנן כו' וכל שא"מ בדבר א"מ אה"ר יד"ח.</b> בתור"ע הקשה דת"ל דיוצא השומע בהרהור לרבינא עצמו דס"ל לקמן הרהור כד"ד (ולכאורה רבינא דלק' הוא הקדמון מדנזכר קודם ר"ח) ולי י"ל כמו דמצינו במגילה דקראה ע"פ ל"י. אלמא חזינן דיש קפידא שתהיה הקריאה מכח ספר וא"כ ה"נ י"ל דבעינן שיהיה ההרהור מכח בר חיובא. אבל יקשה דלפ"ז אפי' יענה אחריהם ל"י ותנן בסוכה פ"ג מי שהיה עבד כו' עונה אחריהן כו'. [וכל שא"מ בדבר א"מ את הרבים יד"ח. עי' מה שתמהתי ע"ז הלשון בר"ה (כ"ט) במשנה. ועתה ראיתי גי' הרא"ש כאן אחרים תחת רבים ונכון:
<b>שם דרש ר"ע זימנין כו'.</b> חולין (פ"ד ב') וש"נ] :
<b>תוס' ד"ה נשים. ותימה כהנים כו'.</b> הן בפ"ו דמע"ש מ"ד פליגי ר"מ ור"י לענין וידוי דרמ"ס דאינם מתודים דל"נ חלק בארץ ורי"ס דמתודים משום ערי מגרש. וכה"ג פליגי בתוספתא ריש בכורים לענין מקראה (ויש שם ט"ס) והל' כר"י נגד ר"מ אבל כוונת התוס' לתמוה שאיך יתכן דלר"מ יהיו פטורים בבה"מ מה"ת ולא יוציאו כו' ועי' בהג"א והמע"מ אות ר' לא הבין כן בדבריהם וגם נראה מדבריו דאישתמיט מכ"ת המשנה והתוספתא שהבאתי:
<b>תד"ה יוציא. אע"פ שהוא כדבור כו'.</b> ר"ל ואפ"ה שרינן לב"ק להרהר א"כ ע"כ דבק"ש ל"ג א"כ יוציא בשפתיו דמ"ש והמהרש"א לא ירד לזה במחכ"ת:
<h2>דף כא.</h2>
<b>רש"י ד"ה דלית בה מלכות. אין מה"ע בברכות של י"ח.</b> עיין לק' מ' ב' תד"ה אמר וצע"ק:
<b>רש"י ד"ה כי שם ה'. באמן המפ"ל במס' יומא.</b> ע"ש דמשמע דמפ' ליה על בשכמל"ו דעונין במקדש:
<b>תוס' ד"ה והרי. וא"ת כו' יקשה גם לרבינא כו'.</b> הן לקמן ל"א א' איתא מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו פי' ואינו יוצא בהרהור וא"כ לק"מ לרבינא:
<b>תוס' ד"ה הא. או יהרהר באריכות.</b> ע' צל"ח מה שתמה ע"ז. ואולי ט"ס וצ"ל ויהרהר באריכות. ור"ל דאמצעית הברכות יהרהר:
<b>תוס' ד"ה ההוא. והא כו' בערב וכו' משום.</b> כצ"ל. וכוונתם על המשנה דסוף דף י':
<h2>דף כא:</h2>
<b>גמרא והני סמוכין מ"ל לאידך כו'.</b> נראה משום דר"י לא דריש סמוכין במ"ת אלא משום דמוכח או מופנה כדאיתא ביבמות ד' א' וכיון דמב"ל לאידך דריב"ל א"כ תו לא הוי מופנה. וריב"ל ס"ל כב"ע לכן דריש תרוויהו:
<h2>דף כב.</h2>
<b>גמרא וא"מ לפניה אבל מהרהר בלבו.</b> האי אבל כו' קאי ארישא דתני קורא ק"ש ומברך לאחריה וקאמר דלא תטעה שכוונתו שיוציא בשפתיו. דלא אלא רק מהרהר כו' וכיוצא בזה צריך לפרש לקמן כ"ה ב' לצד דאחר המטה מרחיק ד"א. ולפני המטה א"ק כלל. ובמהדורות דס' נת"ע הארכתי בזה ע"ש:
<b>שם מסייע ליה לר' אלעאי כו'.</b> לפמ"ש הגרי"פ בכללי הגמרא הנדפס בסוף המסכתא ה' א' צ"ל כאן אילעא:
<b>שם כתנאי מציע אה"מ כו'.</b> לכאורה הכי הל"ל והני תנאי כהני תנאי כדלעיל ט' א' וכ"ד. ואולי משום דלא נמצא בזו כל דעות התנאים המוזכרים בראשונה. ועוד י"ל משום דבברייתא דלעיל ר' יונתן דקאמר מציע אה"מ משמע דקאי דוקא ארגיליות שהזכיר ר' יוסי שלפניו ור' אילעא אמר סתם מציע אה"מ וכן ר' מאיר דמשמע אפי' אינה רגילה:
<b>שם מ"ד זה וזה אסור כריה"ס.</b> לכאורה יותר הל"ל כר' יוסי. וצ"ל דהגמרא מפרשת זה וזה דר"ל בין הצעה בין שינון משום דאלו הוא קאי על משנה וגמ' הל"ל זו וזו בל"נ:
<b>רש"י ד"ה עשאן ר"י. לבה"מ.</b> נראה למחוק תיבת המזון וצ"ל לברכות:
<b>רש"י ד"ה ברגיליות. וא"צ להאריך בהן.</b> כצ"ל:
<h2>דף כב:</h2>
<b>רש"י ד"ה דנפול עילואי. ל"ד כו'.</b> הן נמצא במשנה (מקואות פ"ה מ"ו) גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועה"כ טהורים:
<h2>דף כג.</h2>
<b>גמרא ואמרי לה שמא יפיח בהם.</b> ברא"ש ליתא לכ"ז ונכון:
<b>שם תניא אידך הנכנס לבה"כ קבוע כו'.</b> ברי"ף ורא"ש ליתא לתיבת קבוע ונכון מדלא מייתי ראיה מזה לר"א בר"ה אר"ש דלעיל ועמש"כ לק' כ"ו א':
<b>רש"י ד"ה ועד כמה. שיהא מותר להתחיל.</b> נראה מזה דהיה לפניו הגי' בגמ' אבל אם יכול לשהות בעצמו מותר כגי' הרי"ף ועי' ברא"ש:
<h2>דף כג:</h2>
<b>גמרא דאר"ח מניחן על שולחנו.</b> עי' פירש"י וכ"נ שפי' הפוסקים. ולולי דבריהם הנל"פ מניחן בראשו (כמו חולץ ומניח) ועד אימת קאי על דברי רי"צ:
<b>רש"י ד"ה ולא יישן. שמא יפיח.</b> עי' בגה"ש להגרע"א ז"ל. ול"נ שרש"י תפס כאן שיטת הרמב"ם (בפ"ד מה' תפילין ה' ט"ז) וכפי שבאר הגהמ"י שם לדעתו הברייתא הלזו ודלא ככ"מ שם. ודברי תר"י בכאן הם נגד הש"ס דסוכה כ"ו וכמו שאבאר בחדושי הרי"ף בעז"ה:
<h2>דף כד.</h2>
<b>רש"י ד"ה ואפי' אשתו עמו.</b> הנך ג' תיבות שייכים לסה"ד דלעיל וכ"ה ברש"י שסביב הרי"ף. ומה"ד שיחזיר פניו:
<b>רש"י ד"ה בת י"א כו'. זמן שהן באות כו'.</b> הן בנדה מ"ו א' מסקינן דתוך זמן כלפני זמן. וע"כ גם בוחל שהוא סי' דדים קצת (ע"ש מ"ז א' במשנה ופרש"י) אינו בא בתוך הזמן ע"ש ר"פ ב"ס ותר"י פי' דעד כדי כו' הוא תנאי ע"ש וכ"ה ברמב"ם ספ"ג מהל' ק"ש. והרא"ש בקדושין פ' בתרא סי' כ"ה פי' שאז קרובים לשדים נכונו כו':
<b>תוס' ד"ה והא. ומ"מ קשיא כו' באשתו עמו כו'.</b> ולענ"ד נראה ליישב דפי' והתני ר"ח היינו בהברייתא דלעיל דתני בה ואם היתה אשתו עמו אסור. היה מוסיף בה ברישא תיבת בכובע וכה"ג ר"פ האורג כי אתא ר"י תני כו' ע"ש בפירש"י וכן בבכורות כ"ב א' תד"ה ר"א ועוד נ"ל דר' ירמיה קאי על אשתו עמו דוקא וכדמשמע ריהטא דשמעתתא. ולעולם דיוקיה דתחת מראשותיו משמע כנגד ראשו ור"ח ע"כ מיירי באשתו עמו מדבעי כובע. ועי' בחדושי לאו"ח סי' מ' ותמצא עוד יישוב ג' בס"ד:
<b>תוס' ד"ה והתניא. מדקאמר והתניא משמע דברייתא אחרת היא.</b> עי' ביומא ס"ז א' בתד"ה כמאן אלא דשם לא הובא עדיין מאמר זה מקודם ע"ש:
<h2>דף כד:</h2>
<b>רש"י ד"ה ה"ז מנביאי השקר.</b> נ"ל דהד"א ושייך לדבור דלעיל ומגביה הרבה ה"ז מנביאי השקר דכתיב כו'. ובא לחלק בין משמיע קולו למגביה קולו בתיבת הרבה שהוסיף:
<b>רש"י ד"ה אלא עטוש. דאין עטוש אלא לאונסו.</b> ולענ"ד הנל"פ כיון דאמר סימן רע לו ע"כ איירי לאונסו דלרצונו לא שייך לומר שהוא סימן:
<b>גמרא שנאמ' בבלה יובאו כו'.</b> עי' בתוס' כתובות ר"ד קי"א:
<h2>דף כה.</h2>
<b>תד"ה לית.</b> מה שנדפס עה"ג בשם ג"מ דבאדום היה השעורים מצוים כדאי' בכתובות. שם ליתא רק שהיו רעות. אבל י"ל דיען שהיו רעות לכן היו מאכלים לתרנגולים. ולשון הג"מ שלפנינו יש לכוון לזה ע"ש:
<h2>דף כה:</h2>
<b>רש"י ד"ה והרי לבו רואה אה"ע. קס"ד כל אבר כו'.</b> מדברי הגר"א ז"ל בביאורו לאו"ח סי' ע"ד סק"א נראה שהיה גורס ברש"י והרי עקבו כו' וע"ש כונה נאותה בדבריו:
<b>[בציוני גה"ש</b> על ל"י שברש"י שכח לציין ברש"י פסחים (פ"א ע"א) ד"ה אבל] :
<h2>דף כו.</h2>
<b>גמרא א"ר אר"ס כו' ל"ש אלא לאחריו כו'.</b> ק"ל מדוע לא מייתי הש"ס סיוע אליו מהברייתא דלעיל כ"ה א' לא יקרא כו' ואם לאו מרחיק מלא עיניו. וכן מהברייתא דלעיל כ"ב ב' היה עומד בתפלה כו' לפניו עד שיזרקנה לאחריו ד"א. ומצאתי להרמב"ן בס' תה"א (בדפוס ווארשא דף מ"ז ע"ג) שכ' דמצינו בהרבה מקומות שהיו יכולין להביא ברייתא ולומר תניא כוותיה ולא אמרו כן ע"ש שהביא דוגמאות לזה. ועמש"כ לק' ע"ב:
<b>שם כי פטר ר"י כו' דמעיקרא לאו ב"ט הוא.</b> לכאורה ה"נ דמטעם הואיל קאתינן עלה וכדאמר עולא בזבחים ל"ב ב' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ע"ש אבל א"כ יקשה לעולא מדרבנן לכן נראה דכאן אין שייך הואיל והותר כיון דמעולם לא נאסרו וחילוק זה מבואר בתוס' שם ריש דף ל"ג:
<b>שם [טעה ולא התפלל מנחה מתפלל בערבית ב'.</b> נ"ל דתפלת התשלומין אינה אלא רשות דלא עדיפא מתפלת שעתיה. וסעד לזה מהא דפסקינן בשו"ע סי' ק"ח ס"ג דבשעה שלא הגיע עדיין זמן תפלה הסמוכה לא ישלים] :
<b>רש"י ד"ה וכיון. כגון מוספין שכ"י ויום.</b> הגרי"פ הגיה תמידין ול"נ דהיה ק"ל לרש"י מ"ק הש"ס אבל הכא כו' וכיון דעבר יומו כו' הא גם תמיד של שחר אם לא נקרב בזמנו שוב אין לו תשלומין אף באותו היום עי' תוס' מנחות נ' א' ד"ה במד"א ואפ"ה לתפלה שכנגדו א"ל תשלומין במנחה לזה כתב דמ"מ מצינו ק"צ דזמנו קבוע ואפ"ה כשר כה"י כגון מוספים אבל הא לא מצינו שיהא לו תשלומין למחרת וחגיגה וראי' די"ל תשלומין כל ז' ואיכא למ"ד כולן תשלומין דראשון נינהו (חגיגה ט' א') אינהו מיקרו קרבן יחיד (שם ו' א') וע"ש בתוס':
<h2>דף כו:</h2>
<b>גמרא מתפלל בליל שבת שתים.</b> וברי"ף וברא"ש הגירסא שתים של שבת וכצ"ל כאן והנה ה"ל להש"ס לסייעי' מהך ברייתא לר"ה בר"י ארי"צ ארי"ח דלעיל ועי' מש"כ בסוה"פ דלעיל:
<b>שם והיא אחת עשרה שעות ח"ר.</b> נ"ל דצ"ל מאחת כו' וכ"מ מרש"י כאן ויותר מדבריו לק' כ"ז א' ד"ה פלג ראשונה והוא מוכרח שם:
<b>שם איב"ל ר"י פ"מ קמא קאמר כו'.</b> ולק' ת"ש רי"א עד פה"מ אא"ב עד ול"ע בכלל כו'. לכאורה קשה מדוע לא נאמר דפלג פי' רגע חצות זמן משך המנחה כמו עד חצות דבדברי ת"ק דמתניתין (ומש"כ רש"י דלרבנן עול"ע בכלל נ"ל דקאי על עד הערב דקאמרי בתהמ"נ) ובריש מכלתין וחכ"א עד חצות עי' ש"א תשו' ה' ונ"ל משום שאם היה כוונת ר"י על רגע החוצצת הל"ל עד פלגות המנחה כמו שתרגם אונקלס על כחצות הלילה אבל לשון פלג מורה על כל משך זמן חצי המנחה ונ"ל דזהו החלוק בעצמו בין כחצות הלילה דהכוונה על רגע החוצצת ובין לשון ויהי בחצי הלילה דפי' במשך זמן חצי הלילה כמו חצי היריעה ודומיו וכדכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כו'. ונראה דהקב"ה בעצמו כביכול נתגלה ברגע חצות הלילה ממש וכמ"ש כחצות הלילה אני יוצא ובזה א"ש הא דאראב"ע (לעיל ט') ונאמר להלן ועברתי בא"מ בלילה הזה מה להלן עד חצות דשם אמר על עצמו ממש וכמו שדרשו באגדה ש"פ מקרא זה ובמשך חצי הלילה עד הבקר היו ע"י שלוחיו ומלאכיו כמו שכתב ויהי בחצי הלילה וה' כו' ואמרי' במדרש כ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו ולכן צום של"י איש מפתח ביתו עד הבקר מפני שניתן רשות למשחית כו' ובזה שוב לא נצטרך למה שנדחק הרמב"ן שם:
<b>רש"י ד"ה שני'.</b> עי' מהרש"א שנדחק בדבריו. ול"נ דדעת רש"י דאף אם עדיין לא התפלל כלל חובת שעתי' צריך להקדימה לתפלת תשלומין מ"מ אם כבר התפלל חובת שעתי' רק דטעה בענין שצריך לחזור ולהתפלל בכגון זה יכול להקדים תפלת תשלומין וכה"ג מחלקים התוס' לקמן כ"ט ב' דבור המתחיל טעה ע"ש. [אח"ז מצאתי להפר"ח בסי' ק"ח שפסק כן מדינא מסברא ע"ש] :
<b>תוס' ד"ה טעה. שגם בשבת היה דין שיתפלל כל י"ח כו'.</b> כדאיתא לעיל כ"ח א':
<b>בא"ד ומיהו בר"א למ"כ כו'.</b> עי' מהרש"א שכתב דלכאורה מתוך הגמרא נמי מוכח הכי כו'. נראה שהבין דמאי דקאמר הגמ' ומהדרינן ליה פי' דצריך להתפלל פעם הג' ושגה בזה במחכ"ת דפשוט דקאי בעלמא ר"ל דאם לא הזכיר הבדלה בח"ה מהדרינן ליה אבל הכא א"ל דבאמת הוה מעוות לא יוכל לתקן וכסברת רי"ה ועוד י"ל דלא היה בגירסתם תיבות ומהדרינן ליה כי גם בגי' הרא"ש ליתנייהו ועוד נ"ל דע"כ המקשה הוה ס"ל דתפלה הראשונה ודאי היתה כוונתו לשם חובת שעתי' כדינה להקדימה דאל"כ היכי דייק למימרא כו' ולכן לא מוכח מידי דהא לא התפלל כלל לשם תשלומין אבל מאלפסי מוכח שפיר דהוא ס"ל דלהכי לא עלתה לו משום דכוונתו היתה לשם תשלומין ודו"ק:
<b>תוס' ד"ה עד פה"מ.</b> נ"ל דקושייתם קאי על האיבעי' דאת"ל דר"י פ"מ גדולה קאמר (אבל באמת אינו ברור לי כוונת האיבעי' ראשונה אם הכוונ' לספוקי אם פ"מ גדולה אם קטנה או הספק הוא אם פלג ראשון ממ"ק אם פלג אחרון לצד הא' קשה דהל"ל פלג מ"ג קאמר או פלג מ"ק כשמותן בברייתא דלעיל בסמוך. ולצד הב' קשה דהל"ל פלג מנחה ראשונה כלשון הגמרא לקמן מי סברת כו' פלג ראשונה קאמר ובפירש"י לא מצאתי הכרע כ"כ) והיינו רבע שעה קודם מ"ק דהאיך יתכן זה דהא בכל יום היה קרב בט' ומחצה וא"כ עכ"פ עד זמן זה היה ראוי לתפה"מ וע"ז תירצו שפיר דתפלה נגד קטורת כו' ור"ל דקטורת שבכ"י היה בזמן זה דהא דקאמרינן דקרב בט' ומחצה היינו גמר הקרבתו כדפירש"י בר"פ ת"נ והיינו עם הקטורת ומנחת נסכים (ודברי רש"י פה ד"ה מ"ק אינם מדוקדקים) וקטורת של בה"ע היה קודם לנסכין כדאיתא ביומא (ל"א ב') ודברי מהרש"א בזה תמוהים ודחוקים:
<b>בא"ד דכתיב תכון תפלתי קטורת.</b> לעיל (ו' ב') מוקי לה ר"י להאי קרא בתפלת ערבית וצ"ל דהתם אליבא דרבנן וכן בירושלמי בפרקין מוקי לה בתפלת המנחה:
<h2>דף כז.</h2>
<b>גמרא דתנן וחם השמש כו'.</b> צ"ל דת"ר וכן העתיק הערוך בערך שרב:
<b>שם [אר"ח נחזי אנן כו'.</b> עי' מה שציינתי בסוכה י"ב] :
<b>שם אדרבה מדר"ה כו' ש"מ א"ה כר"י.</b> לכאורה לישנא דאדרבה אינו מובן דהא מ"מ מדרב מוכח דהלכה כר"י ואין הלכה כר"ה נגד רב רביה ונ"ל דבשבת קכ"ח א' פריך והא ר"ה תלמיד דרב הוה ורב כר"י ס"ל כו' וע"ש בגה"ש להגרע"א ז"ל אלמא חזינן דקי"ל להש"ס דר"ה לא הוה פליג עלי' דרב רביה וכ"כ בפי' הרא"ש דנדרים כ"ג ב' דמסתמא ל"פ ר"ה אדרב רביה וא"כ ע"כ רב נמי ס"ל דא"ה כר"י והא דצלי כו' ע"כ הוא מאיזו סבה או שעת הדחק ובזה מיושב מה שהקשה הש"א בתשו' ג' על הרא"ש ותר"י דלסברתם היכי דייק מדר"ה דא"ה כר"י דילמא ה"ט דלא מצלו עד אורתא משום דס"ל דא"צ להוסיף מחול עה"ק וכו' ע"ש אבל לפמש"כ א"ש דאין סברא דר"ה פליג עלי' דרב בשום מידי [אבל מ"מ מצינו דפליג עליה דרב בסנהדרין נ"ז לפי מש"כ התוס' שם בספ"ק ד"ה אלא] :
<h2>דף כז:</h2>
<b>גמרא ההוא טעותא הואי.</b> פי' ומעשה דרב הוה במתכוון. ולכן צ"ע על מש"כ רש"י בעירובין מ' ב' על הא דקאמר ר' ירמי' ב"א לרב מי בדלת וז"ל פעם אחת נתקשרו כו':
<b>שם [ת"ש דאר"נ א"ש מתפלל כו' והלכתא כוותיה.</b> ב' תיבות אחרונות ליתא ברי"ף ורא"ש] :
<b>שם ת"ע רשות.</b> לשון הרע"ב לפי שהוא כנגד הקרבת או"פ כו' והנך רשות נינהו כו'. ל"ד במחכ"ת כלל לקרוא להקרבת או"פ רשות. כי מ"ע דאורייתא היא והכי הל"ל דרבנן לא תיקנו תפלה כנגדן כיון שאינן עקר כפרה ואין מעכבין אותה. ועי' שבת (ט' ב') תד"ה למ"ד וביומא פ"ז ב' בד"ה והאמר:
<b>שם בעל מעשה הוא.</b> עפירש"י. וק"ל דהא ר"י הוה עני כדלקמן ות"ל דילמא אזיל ופלח לבי קיסר ולולי פירושו הנל"פ דבע"מ הוא קאי על ר"ג ור"ל דאינו מעביר ע"מ אלא רודף ומתנקם למאן דמצער לי' והיינו ע"י קיסר ור"י לא יוכל לעמוד כנגדו משום דהוה עני:
<b>רש"י ד"ה אחורי רבו. יוהרא הוא.</b> ועי' תוס' ונ"ל ראי' לפירש"י מיומא (ל"ז א') אחורי רבו ה"ז מגסי הרוח:
<b>תוס' ד"ה והלכתא.</b> נ"ל דהוא דבור אחד עם דבור דלעיל וכן משמע להדיא מדבריהם לעיל דף ב' ד"ה אמר ובריש פרקין ד"ה טעה:
<h2>דף כח.</h2>
<b>רש"י ד"ה נענתי. דברתי למולך כו'.</b> וקשה לישנא דנענתי דהוא מבנין נפעל אמנם מצאנו כיוצא בזה ביומא פ"ה נענה ר' ישמעאל וכן כולם שם וכן בכ"ד אולם בכאן יל"פ נכנעתי ונשפלתי לפניך מלשון לענות מפני (שמות י"ד):
<b>רש"י ד"ה מזה ב"מ. כהן כו'.</b> לכאורה מה זה תואר לכהן הא אף זר כשר להזות כמבואר ביומא (מ"ג) וע"ש ע"ב בתד"ה לימד וי"ל הגם שכשרה בזרים מ"מ היו רגילין כהנים להזות עי' תוס' קדושין ע"ו ב' ד"ה אין (ועמש"כ בפסחים ז' ב') וביומא ס"ו ב' במשנה הכל כשרים להוליכו אלא שעשו הכהנים קבע כו':
<b>רש"י ד"ה מתפלל של מנחה. מאחר שהגיע זמנה כו'.</b> ולעיל ר"ד כ"ז פי' מטעמא דתדיר ועי' עט"ר מה שהקשה על פי' דהכא ועוד ק"ל דהא אריו"ח לקמן (כ"ט ב') מצוה להתפלל עם דמדומי חמה איברא במ"ר ר"פ נצבים (משמט) [משמע] כפי' דהכא דז"ל שם מתפלל תפלת המנחה ואח"כ תפלת המוספין למה הכל בעתה כו' ע"ש:
<h2>דף כח:</h2>
<b>רש"י ד"ה שיתפקקו. מן הפקק ולמעלה.</b> כצ"ל:
<h2>דף כט.</h2>
<b>גמרא ולא העלוהו.</b> נראה משום דלשונם בכ"מ מורידין לפני התיבה (ועי' ברש"י ר"ה ל"ב א' ד"ה ירד) וא"כ הסלוק מהתיבה קרוי העלאה:
<b>רש"י ד"ה הביננו. לסלוח לנו כו'.</b> כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש:
<b>רש"י ד"ה מכלל. כדרך שהוא כוללה בתה"ד כו'.</b> לכאורה הא אף שאר ברכות שהמה מיוחדות בי"ח כאו"א בפ"ע עכ"ז המה כלולים יחד בהביננו וגם לאיזה צורך הוסיף בסה"ד לדעת דרכיך שאינה בגמרא אבל נראה דבמתק לשונו אתא לאפוקי ממש"כ תר"י ליישב הקושיא מפני שהיה נראה שהבדלה היא ג"כ ברכה בפ"ע ע"ש לכן כתב כדרך שהוא כוללה כו' דהיינו באמצע מעין אתה חונן דהוא בין הביננו לבין לדעת דרכיך:
<h2>דף כט:</h2>
<b>גמרא מאי פרשת העבור כו'.</b> בירושלמי איתא על משנה זו ר"א בשם ר"א כל מה שש"צ עובר לפה"ת ותובע צרכי עמך לפניך ונ"ל פשוט דכוון בזה לפרש הא דבכל פרשת העבור כו' דמתניתין והמפרש שם ל"ד במחכ"ת:
<b>שם ר' יהושע א' שמע כו'</b> עד ראב"צ. בתוספתא ליתא כ"ז וא"ש דלא תיקשי ר"י אדר"י דמתני':
<h2>דף ל.</h2>
<b>גמרא והלכתא הביננו מעומד כו'.</b> ברי"ף ורא"ש ליתא לתיבת והלכתא והוא הנכון:
<b>שם היה עומד בבית קה"ק יכוון א"ל כנגד בית הכפורת.</b> ברי"ף ליתא לכל הבבא וברא"ש ליתא לתיבת בית רק הכפורת לבד והוא הנכון:
<b>שם אחורי בהכ"פ הופך פניו לבית הכפורת.</b> כ"ה גי' הרא"ש וכ"נ מפירש"י:
<b>שם דתניא השכים לצאת לדרך כו'.</b> לגי' שלפנינו אינו מובן כמאן כהאי תנא ופירש"י בזה ועי' גי' הרא"ש והתוספתא וכן צריך להגיה כאן:
<b>רש"י [ד"ה אחורי (בהכ"נ) [בהכ"פ] . י"א אמה חצר מכותל בית קה"ק כו'.</b> בפ"ד דמדות מ"ז ורפ"ה מבואר דאחורי כותל מערבי היה תא חללו חמש וכותלו חמש ומשם לכותל עזרה י"א אמה. וביומא (ט"ז ב') פי' על נכון:
<b>רש"י ד"ה טריחא לי מילתא. לאחר בהמ"ד כו'.</b> ק"ל מדוע לא פי' כפשוטו דטריחא ליה לכנוף עשרה כמשמעו לעיל (סוף דף ז'). וי"ל משום דאכתי יקשה עליו למה לא קרא והתפלל טרם צאתו ביחיד. ואי משום שרצה להתפלל בצבור יחדש דבר כדלעיל (כ"א)] :
<b>תוס' ד"ה מאי איכא. תימה כו'.</b> ה"ה דה"ל להקשות דא"ב דהביננו אינו מתפלל אלא בזמני תפילה ות"ק בכל זמן:
<b>במשנה אלא בחבר עיר.</b> בתר"י כתב הטעם שאין בה תחנונים וקשה דהא יש בה יה"ר כו'. [ועי' בב"י סי' ק"ז בד"ה] והוי יודע ול"נ הטעם מפני שמזכירין בה בפירוש הקרבנות עי' לעיל ברה"פ בתד"ה איבעי' וברי"ף לעיל בפ' מ"ש על הא דאריו"ח הלואי שיתפלל אדם כה"י כולו וברא"ש שם [ועי' מג"א שם סק"ב] :
<h2>דף ל:</h2>
<b>גמרא ודילמא מעיקרא לא כוון דעתו כו'.</b> לקמן ל"ג ב' ושם. וק"ק דהתם מסיק חברותא כלפי שמיא וכו' ויש לחלק:
<b>רש"י ד"ה בצבור שנו. משום דשמע ליה מש"ץ.</b> וקשה מדלעיל (כ"ט ס"ע א') וכן הטור סי' תכ"ב לא נתחוור בפירושו זה:
<b>תוס' ד"ה והתניא. דהא אמרי' בסמוך כו' ר"ח ערבית א"מ כו'.</b> כצ"ל:
<b>רש"י ד"ה תפלין. ומשרתו עלי.</b> ברש"י שאצל הרי"ף הגי' ומלכותו וגי' דהכא נראה ג"כ לפרשו מלשון ותהי המשרה על שכמו (ישעיהו ט׳:ה׳):
<h2>דף לא.</h2>
<b>גמרא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר וכוין כו'. </b>וסופיה נגד ירושלים. משמע דצריך שיהיה החלונות נגד ירושלים וכ"כ להדיא הרמב"ם והשו"ע ותמיהני על בהכ"נ של חברא דגמחש"א דפה עירינו שאין שם חלונות לא לרוח מזרח ואף לא לרוח דרום וגם בבהכ"נ הגדולה המה למעלה בגובה הכותל ורש"י פי' לקמן בס"פ הטעם כדי שיהא מסתכל כלפי שמים שוב ראיתי בכ"מ שם שהביא משמי' דהרמב"ם בתשובה דדין זה אינו אלא ביחיד המתפלל בביתו כו' ואולי מדקאמר יתפלל אדם משמע אדם יחידי דוקא וכן מדקאמר בבית ולא אמר בביה"כ דקדק כן ותמיהני על האחרונים שלא הביאוהו:
<b>שם דכתיב ערב ובקר וצהרים.</b> הנה צהרים הוא תפלת המנחה ובפ"ב דנגעים מ"ב משמע דצהרים לר"י דהל' כוותיה הוה שעה ששית ושביעית (וכן ביומא (כ"ח ב') אמרינן צלותי' דאברהם מכי משחרי כתלי וכו' ע"ש) ולכן ק"ל מזה ע"ד הרמב"ם וכן סתם בשו"ע ר"ס רל"ג דלכתחילה אין מתפללין מנחה גדולה ואולי דדוד (היו) [היה] דרכו לאכול אחר חצי היום ועי' במדרש איכה בפסוק קומי רוני דהיה אוכל עד תשע שעות ופעמים עד הערב ובכה"ג אף להרמב"ם מתפלל מ"ג לכתחלה כמ"ש המ"א שם וע' בסוכה נ"ג א' משם לתפלת המנחה משם לתמיד של בה"ע הרי שהיו מתפללין מ"ג:
<b>גמרא יכול ישמיע קולו כו' וקולה לא ישמע.</b> ובסמוך וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו. הן לפי מה שמוכח לעיל (כ"ד ב') דמשמיע ומגביה תרתי מילי נינהו עיין שם ברש"י ומש"כ עליו יותר נראה גיר' הרא"ש מכאן שלא ישמיע קולו:
<b>שם רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו.</b> ר"ל אף דדרשינן ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה וסד"א דאחר כוונת הלב ה"ה הדברים עי' לעיל (ט"ו) או דס"ל דבהת"כ הרהור כדבור דמי קמ"ל דבתפלה צריך שיוציא בשפתיו דוקא ועמש"כ לעיל כ"א א':
<b>רש"י ד"ה כסא דמוקרא. כוס של זכוכית לבנה.</b> עי' מה שציין הגרי"פ ול"נ שהלשון ברש"י ט"ס וצ"ל כסא דזוגיתא חיורתא:
<b>[תד"ה המקיז. דאמר בפ"ג דעו"ג כו' אלו ואלו כו'.</b> היא משנה ערוכה ביומא (נ"ח ב')] ועמש"כ בתמורה (י"ט ב'):
<h2>דף לא:</h2>
<b>גמרא בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים קצרים כו'.</b> כ"ה בסוטה ואחד יולדת שנים ליתא שם:
<b>שם א"ל עלי קראו כהן ליתי ולשחוט כו'.</b> נראה דעלי נמי ידע הדין דשחיטה בזר כשרה אלא דלכתחלה היו נוהגים בכהן עמש"כ לעיל (כ"ח א') להכי א"ל קראו כהן ושמואל חזי דהוו מהדרי בתר כהן ר"ל שהשתדלו ביותר בתריה דכהן לכן אמר להו למה לכו לאהדורי כו':
<h2>דף לב.</h2>
<b>רש"י ד"ה הרף. שיש כח בידו למחול כו'.</b> ברש"י שבע"י הגי' למחות:
<h2>דף לב:</h2>
<b>גמרא כל המאריך כו' שנא' ואתפלל לפני ה' וגו'.</b> נ"ל דצ"ל ואתנפל לפני ה' וגו' ועי' לק' (ל"ד א') כלום מאריך יותר ממ"ר דכתיב כו':
<h2>דף לג.</h2>
<b>גמרא ל"ש אלא נחש.</b> לשון הרמב"ם בפי' שאינו נושך ברוב פעמים וכ"כ הרע"ב אחריו ואע"ג דקי"ל דאין הולכין בפק"נ אחר הרוב לאו כללא הוא עי' בשו"ע או"ח סי' שכ"ט ס"ב וסי' תרי"ח ס"ג:
<b>שם מתוך שהיא פרנסה כו'.</b> וכן אמרי' בריש תענית ור' יוחנן כו' גשמים היינו פרנסה:
<h2>דף לג:</h2>
<b>גמרא אלא מטין אתמר דאתמר כו'.</b> עי' בס' שע"ח שער י"א אות כ"ג מש"כ בסוגיא זו אך ק"ל דהא בדאתמר דמייתי ליכא למ"ד דריו"ח אמר מטין אשר מפני כן נראה דהגיה הגר"א ז"ל אתמר תחת דאתמר ולענ"ד ה"נ רק להפוך הגי' ושכצ"ל ריב"א אמר משום רבינו הלכה וריו"ח אמר מודים וא"ל (פי' משמי' דריו"ח) מטין ורחב"א אמר ג"כ משמי' דריו"ח נראין וכ"נ לי מלשון רש"י בד"ה נקוט דרחב"א בידך וכ"מ קצת עוד בד"ה לא האי ידענא:
<h2>דף לד.</h2>
<b>תד"ה אמר פסוקא. אך לשון הגמרא למ"כ.</b> עי' רש"א ושמעתי בשם הגר"א ז"ל כוונה נאותה בדבריהם והוא דגבי מילתא נקיט הגמ' ל"נ ותני לה וגבי פסוקא נקיט בל"ז ותני ליה וברייתא נקיט ג"כ ל"נ וכופלה אמנם ברא"ש הגי' וכופלו בל"ז:
<b>שם במשנה ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא א"כ.</b> עי' בתור"ע דנקיט כן משום סיפא דואם הבטחתו ודוחק ולענ"ד הנל"פ דאם יש עמו אחר אין לו אימתא דצבורא כ"כ ואין כאן חששא דטירוף הדעת ומותר או מצוה אפי' בסתם אדם לישא א"כ אך בטלה דעתי נגד דעת הפוסקים אבל יל"פ האי ואם בלשון אפילו כמו ואם יהיה היובל (בסוף מסעי) כדפירש"י שם ובעלי הגיון השתמשו בו הרבה על כוונה זו וכיוצא בזה בתוי"ט פ"ב דכלאים מ"ג וכה"ג פירשתי במ"ה בפ"ה דמעשרות [וז"ל הרמב"ם בפי' בפי"ב מ"ג אם יש באיזוב ישנה הפי' הנכון שאע"פ שיש מים באיזוב כו' ועי' מש"כ בפכ"ט דכלים מ"ג] :
<b>תוס' ד"ה אמצעיות. ועוד דבשל סופרים הלך אחרי המיקל.</b> ולכאורה קשה דהא בספק התפלל אדרבה קי"ל כר"י לעיל בפ' מ"ש דלואי שיתפלל כה"י כולו ויש לחלק וע"ע בדבריהם לעיל ס"פ תה"ש:
<b>בא"ד או שלא הזכיר כו' זכרנו כו'.</b> עי' לעיל י"ב ב' תד"ה והלכתא ובדבריהם בס"פ תה"ש:
<h2>דף לד:</h2>
<b>גמרא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא.</b> המע"מ תמה על הרי"ף והרא"ש שהשמיטוהו וכן לא ראיתי כעת להרמב"ם שהביאו ואולי דדחוהו מפני מאמר אליהו ז"ל דריש מכלתין ה"ל להתפלל בדרך ואמר שם ולמדתי שמתפללין בדרך ובתו' הקשו מהא דויצא יצחק לשוח בשדה ולענ"ד הנל"פ בקתא הוא בית צר כמו בבקתי (כתובות נ"ד ק"ג) ובשבת (ע"ז) בקתא בי עקתא [והטעם הוא כעין שפי' תר"י על הא דחלונות] :
<b>רש"י במשנה ל"א לשון טורפין לו תפלתו כו'.</b> כצ"ל. ועי' תוי"ט והוא לעיל סוף דף ה':
<h2>דף לה.</h2>
<b>גמרא דת"ר קדש הלולים מלמד כו' לפניהם ולאחריהם מכאן אר"ע אסור כו' קודם שיברך.</b> נ"ל דר"ע לשיטתיה לקמן (מ"ד א') במשנה דאפילו אכל שלק כו' מברך אחריו ג' ברכות. דס"ל ואכלת ושבעת קאי אכל מיני אכילה. וא"כ ברכה דלאחריהם נלמד משם. ומכאן א"צ ללמוד רק הברכה דלפניהם:
<b>שם נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם כו'.</b> ק"ל לפמש"כ בתוס' בר"ה (י"ב ב') ד"ה התבואה. דבכלל תבואת יקב הויין גם זיתים. למה לא נילף מהתם דגם בזיתים ינהוג רבעי:
<b>[שם מה להצה"ש שבהן שכן יש בו צד מזבח.</b> לפמ"ש בפסחים (ל"ו ב') דמנחות אינן באות מן הכוסמין וכן העומר אינו בא אלא מן השעורים ולא ממיניו. צ"ל דכאן ר"ל דבמינן יש צד מזבח וכה"ג צ"ל בהא דפריך לקמן מה לז' המינין שכן חייבים בבכורים דהאיכא תמרים שבהרים ופירות שבעמקים עי' מנחות (פ"ד ב'):
<b>תד"ה כיצד. וה"נ שייך הכי</b> (כצ"ל) לברך על כדו"ד. ר"ל דשם לא איירי אלא בפת דאין לך מה"ת אלא בהמ"ז ומעין ג' לקצת פוסקים עי' ב"י ססי' ר"ט:
<b>תוס' ד"ה ולמאן. ועתה קיי"ל דרבעי נוהג אף בחו"ל.</b> אבל דעת הרמב"ם בפ"י מהל' מאכלות אסורות הט"ו דאינו נוהג בחו"ל] :
<b>בא"ד ולמאן מיהו בכרם כו' דכל המיקל כו'.</b> לכאורה נ' לפסוק כמד"ת כ"ר אף בארץ דהא רבי ס"ל כוותי'. ואולי משום דבסוטה (מ"ג ב') מרבי הת"ק שאר אילנות מאשר נטע וסתמא דמתני' שם כוותיה וכתיב בקרא שם ולא חללו א"כ מוכח דרבעי נוהג אף בשאר אילנות. ואף ר"א בן יעקב שם דפליג אפשר דמודה בדין זה. אולם ראיתי בס' שע"צ דס"ל דאף לת"ק שם דמרבי הברכה והרכבה מודה דאין ערלה נוהגת בהם. וא"כ ע"כ ולא חללו דקרא לא קאי רק על המפורש בכתוב (וכה"ג כתבתי בחדושי כתובות ל"ד בס"ד) ולכן נדחה גם ראייתי לנידון דידן. אמנם ראיתי בשנו"א בפ"ה דמע"ש מ"ד שכתב דסתמי דמתני' כמ"ד נ"ר ע"ש. ואנכי מצאתי מפורש סתם מתני' כמ"ד נ"ר בפ"ב דבכורים מ"ו:
<b>בא"ד וכ"ר בזה"ז מחללין על ש"פ.</b> בגה"ש תמה כיון דילפינן ממעשר תיבעי חילול ע"ד שיש עליו צורה. ולכאורה ר"ד ור"י בב"מ (מ"ז ב') ס"ל דמחללין מע"ש אף ע"ד שאין עליו צורה לפירש"י שם וכל המיקל בארץ כו'. אך בתוס' שם בר"פ ד"ה אסימון מוכח דאף לפירש"י בעינן שנעשה ברוחב ובעובי ובמשקל מטבע היוצא. וכ"ש לפיר"ח שם דאסימון היינו דיש בו צורה. אמנם נראה דאשתמיט לכתה"ג דברי השו"ע יו"ד סי' של"א סעיף קל"ח. דז"ל ואפשר דאין דברים אלו כו' אבל עכשיו כו' אין להקפיד בכך ובר מן דין הלא דעת רמב"ם בפ"ד מהל' מע"ש ה"ב דגם פירות מ"ש מחללין על פירות שהם מינן. ונוכל לומר שכוונת התוס' על ש"פ ממינו:
<b>בגה"ש ד"ה חד תני כ"ר</b> וז"ל עי' סוטה מ"ג ב' ברש"י ד"ה קלא וצע"ג. ועי' ג"כ בתשובותיו סי' קע"ו. ובמחכ"ת אישתמיטתיה דלענין כ"ר אי בעינן שתים כנגד שתים כו' הוא מחלוקת השאלתות והרמב"ן מובאה בר"ן בפ"ק דר"ה ובספ"ק דקדושין וטעמם ונמוקם. ובמה שפירש"י שם דאף ערלה אינה נוהגת אלא בכרם. כבר העיר בזה בעל המאור כאן וז"ל אבל ערלה נוהגת בכל נטיעה. ול"כ כתב רש"י במס' סוטה:
<h2>דף לה:</h2>
<b>גמרא רחב"פ רמי כתיב ולקחתי דגני בעתו כו'.</b> נ"ל דהרומי' הוא רק מדגני לדגנך. וכן יראה מלשון רש"י דאל"כ מה זה רומיא הרי מפורש בכתוב. דקרא דואספת כו' מיירי בעושין רצונו כדכתיב ברישא דענינא והיה אם שמוע. ולעיל מקרא דולקחתי כו' כתיב וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל וכה"ע דקודם:
<b>רש"י ד"ה וכנ"י. דבחטאו הפירות לוקין.</b> כצ"ל:
<b>תד"ה כאן. נאמר ואספת דגנך.</b> כצ"ל:
<h2>דף לו.</h2>
<b>גמרא [פשיטא מ"ד כיון דלרפואה כו'.</b> ק"ל מאי פריך פשיטא דהלא עיקר דבריהם משמע דאתי לאשמעינן דאינו קובע ברכה לעצמו כיין כדמשמע לעיל וי"ל] :
<b>שם אקרא חייא כו' שהנ"ב.</b> ר"ל לאפוקי שלוקה דברכתה בפה"א כדלקמן (ל"ח ב') בשלמא כל שתחלתו שהכל נ"ב כו' וקרא:
<b>שם והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא.</b> פירש"י שם פריו ולקמן ע"ב ושקלוה לפרחא דבוטיתא. ושם הכוונה על הקפריסין ולקמן (מ' ב') נצפה פרחה. ונראה דכצ"ל כאן בה' בסוף. אח"ז מצאתי בערוך ערך פרחא הא' דגריס בה"א כדלקמן ע"ב דשקליה לניצא דפרחא והוי בוטיתא ולגי' זו א"ש הכל:
<b>שם ותנן על מיני ניצפה כו'.</b> במשנה ליתא לד"ז ולכן צריך להגיה ותניא:
<b>שם ואע"ג דקלסי' שמואל לר"י הל' כוותיה.</b> כה"ג בשלהי ב"ב:
<b>שם הנ"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופיה מדרבנן.</b> עי' תוס' חולין ז' א' סד"ה והתיר ובמש"כ שם בס"ד:
<b>שם דתנן צלף בש"א כלאים כו'.</b> לא מצאתי זאת במשנה וצ"ל דתניא{כאן הערה=וכן הגירסא ברדב"ז הלכות מעשר שני פ"א ה"ז. ועי' תוספתא דכלאים פ"ב הי"ד] .}:
<b>[רש"י ד"ה דאשתני.</b> עי' גי' הרא"ש ותבין דבריו] :
<h2>דף לו:</h2>
<b>גמרא קליפי רימון והנץ שלו כו'.</b> הוא משנה בפ"א דערלה מ"ח בשינוי לשון קצת וברא"ש הגי' תניא וכן הב"י ר"ס ר"ב כ' שם מייתי ברייתא דתני דגרעינין חייבין בערלה:
<b>רש"י ד"ה חביץ קדירה. כמו חלב שחבצוהו בקיבה.</b> עי' רש"י שבת צ"ה א' ד"ה המחבץ:
<b>תד"ה קליפי.</b> עמ"ש בעוקצין פ"ב מ"ב ובשבת ספ"ז:
<h2>דף לז.</h2>
<b>[גמרא ומעשה בר"ג והזקנים כו'.</b> בהזקנים נכללו רבי יהושע וראב"ע ור"ע כדמוכח בפ"ה דמע"ש מ"ט. וא"כ לכאורה יפלא הלא ר' יהושע היה רבו דר"ע וראב"ע היה כהן ודרשינן וקדשתו כו' ולברך ראשון. וא"כ מדוע כיבד לר"ע לברך (ולפמש"כ התוס' ר"פ שני דייני גזירות דר"ע היה גדול מראב"ע ולמש"כ במגילה (ריש דף כ"ח) י"ל זה קצת). ועי' לקמן (מ"ג) דרבי כיבד לרב לברך במקום ר' חייא. ועי' בשו"ע או"ח (סי' ר"א) ונ"ל משום דר"ע ס"ל (לקמן מ"ד) דאפילו אכל שלוק והוא מזונו מברך אחריו ג' ברכות. לכן היה סבור דודאי יעשה כדעתו ויש לכוון לשון התוס' דכאן לזה. אבל לא כן כתבו שם בד"ה ר"ע ועמש"כ שם] :
<b>תד"ה תיובתא. אבל אדוחן לא ה"ת כו'.</b> לכאורה מהא דלקמן ע"ב ברייתא כל שאינו כו' כגון פת אורז ודוחן רג"א ברכה אמע"ש. משמע דלפניו במ"מ עי' בתוס' בדבור הסמוך ואף רבנן ל"פ עליו אלא בלאחריהם אבל בשלפניהם מודו ליה ועי' ברא"ש ובמש"כ לקמן מ"א ב':
<b>[תד"ה נתן. וי"ל היכא דאינו שותה בקביעות כו' וכי ל"ל לר"ג כו'.</b> ק"ל דהלא מ"ל בפת אורז ודוחן כדלקמן ועק"ל דא"כ מאי פריך לקמן במאי אוקימתא כר"ג אימא סיפא דרישא כו' נוקמה בדלא אכל בקביעות. וי"ל] :
<h2>דף לז:</h2>
<b>תוס' סד"ה חביצא. כמו חביצא דתמרי.</b> הוא בכתובות (פ' א') ובב"מ (צ"ט ב'):
<b>תד"ה לקט מכולן. ול"נ דא"כ היכי קאמר דאם חמץ כו'.</b> ולי ג"כ קשה מואם מצה כו' דבפסחים (ל"ח) אמרינן על הא דתנן חלות תודה כו' א"י בהן דטעמא דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה כו' או דבעינן מצה הנאכלת לז' וכן פריך שם ותיפוק ליה דהוה מצה עשירה ובתוס' שם ד"ה חלות דאי הוקדשו תיפוק ליה דבעינן מצתכם כו' וכל הני טעמי יש במנחות שלא יצא בם וצע"ג ועי' בתר"י שהקשו ג"כ מטעם דא"נ בכל מושבות:
<b>[בא"ד ונראה דקאי אה' מינין כו'.</b> והא דלא פריך מזה לחוד בלתי הקדמת הא דתני דבר"י עמש"כ לעיל (י"א)] :
<b>גמרא [כל שאינו לא מז' המינין ולא מין דגן.</b> לכאורה כיון דאמר שאינו מז' המינין ממילא אינו מין דגן דהרי חטה ושעורה הם מז' המינין. וי"ל דאתא לאפוקי כוסמין ושבולת שועל ושיפון דבתוספתא פ"ד קוראה לכוסמין אינו ממין ז' לפי שלא הוזכרה בפירוש הביאה הרא"ש לקמן סי' כ"א ועמש"כ בפסחים (ל"ו ב')] :
<b>שם נהמא דהנדקא.</b> נראה פי' לחם שעושין בארץ הודו עי' ערוך ערך הנדיקי:
<b>[רש"י ד"ה ותני עלה. כלומר ותנן כו'.</b> עמש"כ בנדרים (י"ט) בס"ד] :
<h2>דף לח.</h2>
<b>[רש"י ד"ה כלמודין. שלא הקפיד על עריכתן.</b> כ"נ דצ"ל] :
<b>תד"ה לחם. וכ"ד שתחלתו סופגנין וסופו עיסה אם נאפו בתנור או בכירה או באלפס בלא מים ושמן חייבין כו' ופליגי כו' וסופו עיסה דר"ל ס"ל כו'.</b> כצ"ל. ובדפוסים שלפנינו נסתרסו התיבות:
<b>תוס' ד"ה האי דובשא. ולאפוקי מה"ג כו'.</b> ובהג"א מהר"ם מקיים כו' אם תחלה בפה"א שלקן שהכל כו' שאין סברא להוריד אותו משני מעלות משמע דאף למ"ד שלקות שהכל היינו דוקא דפרי הארץ אבל דפרי האילן בפה"א ואם נייחס סברא זו לרש"י ינצל מהצ"ע דגה"ש עליו לקמן (ל"ט א') בד"ה דורמסקין אבל צ"ע על סברא זו דהא מבואר שם בסוגיא דלמ"ד שלקות שהכל גם על זית מליח שהכל וכמו שהעיר בזה בהגה"ש שם:
<h2>דף לח:</h2>
<b>[גמרא מתיב רי"צ בר שמואל ירקות כו'.</b> כתב הצל"ח הא דלא מותיב מזה על רב ושמואל דא"ל הא מני ר' יוסי דלעיל גבי מצה ואינהו דאמרי כר"מ ע"ש. ונראה דאשתמיטתיה ברייתא בפסחים שם (ל"ט ב') דקתני בה ושוין (היינו ר"מ וחכמים ע"ש) כו' אבל לא כבושין כו':
<b>תד"ה משכחת</b> (בסופו). ובכל שלקות מיירי רחב"א כו' מדפליג כו'. ק"ל א"כ מאי מייתי ראיה מתורמסא הלא הוא מר מאד מתחלתו כדפירש"י בביצה. ובמ"ר בראשית פ' י"א התורמסא צריך למתוק:
<b>תוס' ד"ה זית. ומליח כרותח.</b> עי' חולין (קי"א ב')] :
<h2>דף לט.</h2>
<b>גמרא כזית בינוני בעינן וההוא כו'.</b> כצ"ל. וכן העתיקו התוס' ביומא (ע"ט) ובסוכה (כ"ו ב') ותיבות והא איכא ל"ג להו:
<b>שם ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא כו'.</b> כצ"ל וכדלקמן בסמוך וכ"ה ברי"ף ורא"ש:
<b>שם מ"ש צנומה דלא כו'.</b> נ"ל להפוך הגי' ושכצ"ל מ"ש צנומה דלא משום דכי גמרה כו' ולשון גמר מצינו רבות בש"ס גם על אמירת כולה מילתא ועי' ברא"ש (פ"א סי' י') שכתב בשם ר"ח דגומרין ר"ל קורין ונשנה עוד בפ"ב (סי' ה') על הפת נמי כי כליא כו' וכ"נ מבואר מפירש"י ד"ה אפרוסה ודלא כמו שהוגה עה"ג גמרה תחת כליא ועי' גי' הרי"ף והרא"ש ולגי' שלפנינו י"ל דכליא הוא מלשון כולה [עי' יומא (נ"ז א') ואח"כ כלה דם השעיר דע"כ ר"ל מתחלתו ועד סופו דהיינו האחת דלמעלה והשבע דלמטה ע"ש] ור"ל דכולה ברכה הויא אפרוסה:
<b>רש"י ד"ה כזית שאמרו. לענין שיעור כל אכילות.</b> לאו דוקא דה"ה לענין טומאת מת ונבלה:
<b>רש"י ד"ה אגור. שאינו נבלע בפרי כו' אלא אגור כמשקה ענבים.</b> צ"ע דהא בפסחים ל"ג ב' איכא למ"ד דגם משקה ענבים מיבלע בליעי:
<b>תד"ה בצר. אבל בברכה שלאחריו בעינן שיעור מלא לוגמיו.</b> נראה דכוונתם לכמלא לוגמיו דהוא רוב רביעית כשיעורו לענין יוה"כ עי' יומא (פ' א') ובתד"ה ה"נ וזהו כהאע"ג שבתוס' שם (ע"ט א') ובסוכה (כ"ו א') בד"ה ולא ודלא כמסקנתם שם ולקמן (מ"ט ב') ד"ה ר"מ אבל לפ"ז קשה מאי דסיימו ע"כ יש ליזהר כו' דהא בל"ז צריך לשתות מכוס ש"ב כמלא לוגמיו עי' לעיל בדבריהם (ל"ז א') בד"ה נתן ובשו"ע סי' ק"צ ס"ג ועמש"כ שם בחדושי לסי' רצ"ו ס"ג:
<b>תוס' ד"ה נתן. הן בפירות כו'.</b> בחדושי הגרע"א הקשה דלענין פירות אין נ"מ בין זמן הש"ס לזמן שלנו לתרווייהו לישני דלקמן (מ"ג א') או דלא מהני או דלא בעי הסבה ובמחכ"ת אישתמיטתי' דברי הב"י סי' רי"ג ע"ש ולדבריו ה"ל להקשות על תחלת דברי התוס' במש"כ ומיירי בהסבו:
<h2>דף לט:</h2>
<b>גמרא תני תנא כו' מניח כו' ובוצע א"ל כו'.</b> ומלת ומברך ליתא ברי"ף ורא"ש ונכון דלעיל מסקינן דמברך ואח"כ בוצע:
<b>תד"ה והלכתא. ויש שמביאין ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע כו'. </b>נראה דר"ל קודם שיחתוך והיינו כיש נוהגין שכתב לעיל והראיה מהירושלמי נכונה דאם יחתוך קודם יש לחוש שתפול הפרוסה ומהרש"א לא הבין כן:
<b>תוס' ד"ה כתנאי. דלהכי נקט חצי כו' משום כו' ולא יותר.</b> נ"ל כוונתם דלפירש"י הל"ל בצל פרוס דהוה משמע דנותנו כולו רק שהוא פרוס ונשבר אבל מדנקט חצי משמע דאינו נותן רק החצי והוא בכדי שיהא שוה לקטן השלם והעט"ר נדחק בזה:
<b>תוס' ד"ה ומר. א"כ לא קפיד אחשיבות ולא אשלימות.</b> נראה דר"ל דהיה משמע דר"ה סבר כמ"ד דחשוב עדיף היינו משלם דמשמע דבשלם יש מעלה אלא דחשוב עדיף מיני' (וכדאמרי' בנדרים (ט"ז רע"ב) חומר מכלל דנדר הוא ע"ש בר"ן ורא"ש ועי' בב"י יו"ד סי' קצ"ט במה שדקדק אחר הטור במש"כ לישנא דמוטב בדעת השאלתות) ובאמת ר"ה סבר דשלם אינו מעלה כלל וזהו שכתבו לא קפיד אחשיבות ולא אשלימות ר"ל מטעם דחשיבות עדיפא משלימות אלא דשלימות לא נחשבת אצלו לכלום ודו"ק. וגם בזה נדחק העט"ר:
<b>תד"ה כל. ונהי דלעיל קאמר פתיתין גדולים כו'.</b> נ"ל דכוונתם ליישב לפירש"י דחשיבותא דחצי בצל גדול הוא מחמת שיש בו יותר מקטן שלם והגרע"א ז"ל נתחבט מאד בדבריהם:
<b>בגה"ש שלמן מצינו שם זה כו'.</b> ואנכי אוסיף דשם הוא בסי"ן אבל מצאנו בהושע (יו"ד) כשד שלמן לפי' הרד"ק בשי"ן ימנית וח"ו ובש"ס נמצא עוד בביצה (ה' ב') ובב"ק (פ"ט א') ובב"ב (י"ג ב') ובמנחות (כ"ט א'):
<h2>דף מ.</h2>
<b>גמרא ור"ש אמר אפי' גביל לתורי גביל לתורי נמי כו'.</b> כ"ה גי' הרי"ף וכדלעיל בדברי ריו"ח:
<b>רש"י ד"ה בשש. עכוב כמו בשש רכבו.</b> ובתורה כי בשש משה וכן הביאו תר"י והרא"ש:
<b>רש"י ד"ה המקפה. עד שאכילתו צפה במים כו'.</b> לענ"ד נל"פ הכא כדפי' הר"ש בפ"ט דטב"י מ"ג שהוא מלשון קפאו תהומות תבשיל קפוי כו' וכן פירש"י על משנה זו בפסחים (מ"ד א'):
<b>[רש"י ד"ה יבש המעיין. וקצר הבכורים ממנו ואח"כ יבש כו'.</b> עי' בר"ש ושנ"א דהביאו מהירושלמי דמוקי לה ביבש ואח"כ הפריש דוקא] :
<b>גמרא מאן תנא דעקר אילן כו' ר"י היא כו'.</b> נ"ל דזה ודאי דרבנן מודו דפירות האילן נקראין פרי האדמה בל' תורה דהא קורא הבאתי א"ר פרי האדמה אף בהביאו פירות האילן אלא דפלוגתייהו הוא דלרבנן נקרא בל"ת האילן בשם אדמה (עי' בחולין פ"ו מ"ז בתוי"ט דדעת הרמב"ם דנסורת של חרשים אינה מגדלת צמחים ואפ"ה מכסין בה ואע"ג דקי"ל דבדבר שאינו מג"צ אין מכסין רק אם נקרא עפר וע"כ כצ"ל דגם היא נקראת עפר) ומ"מ לענין ברכה א"י עליהם בברכת פה"א דבלשון בנ"א אינו קרוי אילן בשם אדמה. וראיה לזה דהא חטה נקראת בל"ת לר"י לקמן עץ עכ"ז לא יצא אם בירך עליה בפה"ע. וכן פירות האטד אף שהוא מין אילן לענין כלאים מ"מ לענין ברכה לא מברכינן עלייהו בפה"ע כדאיתא בתד"ה איתא (וזה דלא כצל"ח בר"פ דפשיטא ליה דלענין ברכה אזלינן בתר ל"ת) ולר"י להכי נקראים פירות האילן בשם פרי האדמה בקרא משום דעקר אילן גדולו מן האדמה ולכן גם לענין ברכה יצא:
<b>שם ל"נ אלא לר"י דאמר חטה כו'.</b> הצל"ח הקשה מדוע ל"ק ל"נ אלא לפירות האטד ול"נ משום דזה לא מוכח במתני' דפירות האטד יהיו נכללים בשם פירות הארץ (עמש"כ בנדרים נ"ה ב' בס"ד) אבל חטה מוכח מר"פ דתני ועל פירות הארץ כו' חוץ מן הפת:
<h2>דף מ:</h2>
<b>גמרא רה"א חוץ מן הפת ומה"י.</b> נ"ל דטעמו דבשלמא בשארי פה"ע ופה"א דמתחלה לא טבעו חכמים עליהם רק ברכה כללית כמו בפה"ע דכולל כל פירות האילן. וכן בפה"א כולל כל פירות הארץ לכן יוצא בדיעבד בשהכל דלא הוי שינוי כ"כ ממטבע דהוי מכלל לכלל משא"כ פת ויין דטבעו חכמים עליהם ברכות פרטיות הוי שינוי גמור דהוי מפרט לכלל. ולכן אמר שפיר נימא כתנאי דגם פלוגתייהו הוי בשינוי גמור דאמר ברכה שלא תקנוה חכמים כלל ולזה שפיר מצי סבר ר"י כר"ה בשא"ד דיוצא בשהכל דזה לא מיקרי שינוי כלל ויש לכוון לזה תירוץ התוס':
<b>שם דתניא כו' ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו.</b> הן גם במשנה פ"ה דמע"ש איתא ולא שכחתי כו' מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. וברא"ש הגי' דתנן ועי' בתוי"ט שם. [והא דקרו לה התוס' ברייתא עמש"כ בנדרים (כ"ו) בס"ד] :
<b>שם במשנה ר"א כ"ש מין קללה אמ"ע.</b> עי' פירש"י והרמב"ם פי' דלא קאי רק על הנובלות ועל הגובאי ותר"י בשם י"מ פי' דלא קאי רק אחומץ ונובלות ול"נ כן מהגמרא דקאמר למ"ד דנובלות הם תמרי דזיקא קאי ר"י אשארא ולדבריהם אינו אלא אחדא:
<b>גמרא על החלב ועל הגבינה ועל הבצים.</b> כ"ה סדורן ברי"ף ונכון:
<b>שם ועל התבשיל שעבר צורתו.</b> הנל"פ כמו עבור צורה דבכ"מ בש"ס דפי' שתעבור עליו הלילה (עי' תוס' פסחים (ט"ו) ד"ה ולד טומאה דרבנן) אולם בטלה דעתי נגד הטוש"ע ר"ס ר"ד שכתב שנשתנה צורתו ונתקלקל והרשב"ם בב"ב צ"ה ב' פי' שהחמיץ:
<b>[תד"ה אמר. כמו שמע ישראל כו' דהוי במקום מלכות.</b> נראה דכוונו להא דר"ה (ל"ב ב') לר' יוסי דהלכתא כוותיה וכן קרו לה בכ"ד מלכות שמים] :
<h2>דף מא.</h2>
<b>[רש"י ד"ה פשיטא. ל"ג כו' מעיקרא ק"ל פשיטא כו' והדר קשיא המ"ל.</b> אבל התוס' בגיטין (ה' ב') מצאו כה"ג ע"ש. ועי' ג"כ ביומא (פ"ג) כה"ג ובמש"כ שם:
<b>רש"י ד"ה כדי רביעית יין. אבל כו' ולולבין.</b> וכן כתבו התוס' עלין ולולבין ותימה שסתמו דבריהם כר"א בריש פרק ג' מינין נגד סתם משנה דהתם ודערלה פ"א מ"ז] :
<b>תד"ה מיתיבי. לכן צריך להנהיג הכי כה"ג כדפי' כו'.</b> כ"מ שהיה גי' המהרש"א ע"ש והנה נלאו כל אנ"ח לעמוד ע"ד ולחומר הענין נל"פ כוונתם. לכן ר"ל דלפי סברת המקשה פוטר בפה"א את פה"ע (וכ"מ פשטות הברייתא דהמתרץ נדחק לפרשה בח"מ) לכן כדי להסתלק מן הספק דברכה לבטלה יעשה כדברי בה"ג להקדים בפה"ע על התפוחים אף נגד קליות שהם מז' המינים וכ"מ בהרא"ש דלבה"ג בפה"ע קדים אף נגד ז"מ דבפה"א ע"ש [ור"י חדא ועוד קאמר ונ"מ לזית ותפוח] :
<h2>דף מא:</h2>
<b>[גמרא ארץ זית שמן ארץ שכל שיעוריה כו'.</b> כצ"ל. ותיבות אריב"ח ליתא לא בעירובין ולא בסוכה:
<b>שם בריך אתמרי ברישא.</b> נ"ל דר"ל ראשון לכל המסובין והצל"ח נדחק בזה] :
<b>רש"י ד"ה פת הבאה בכסנין. מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרינן בפרקין כו'.</b> שם ליתא דוחן וע"ש בתד"ה תיובתא וגם המה הזכירו כאן כ"פ דוחן ועמש"כ שם:
<b>תוס' ד"ה אלא. דאמרי' לעיל כל שיש בו מה' המינין צריך ברכה מעין ג'.</b> לעיל לא נמצא [רק] ברכה ראשונה ולענין ברכה אחרונה לקמן (מ"ד א') איתא כל שהוא מה' המינין:
<h2>דף מב.</h2>
<b>[תד"ה ר' זירא. לפי מה שמפרשים כו'.</b> עי' חולין (פ"ו ב') תד"ה אסור:
<h2>דף מב:</h2>
<b>רש"י ד"ה פטר את הפרפרת. אלא למגרר אכילה.</b> כ"נ דצ"ל] :
<h2>דף מג.</h2>
<b>גמרא א"ר ל"ש אלא פת כו' ורי"א אפילו יין כו' א"ד כו'.</b> עי' ברא"ש והראב"ד פסק כא"ד בפ"א מהל' ברכות. ולכאורה תמוה דבשל סופרים הלך אחרי המיקל כמ"ש הרא"ש (ועמש"כ לעיל י"ב א') ועי' ג"כ מש"כ ברפ"ב בשם הרא"ש בפ"ג דר"ה ונ"ל ראיה לפסק הראב"ד מהא דתני אהבה ברי' דר"ז (ר"ה כ"ט א') כה"ב כו' חוץ מברכת הלחם ובה"י שאם ל"י מוציא כו' ורש"י הוסיף שאר ברכת פירות וריחני וקשה דא"כ הל"ל חוץ מברכת הנהנין והיה כולל הכל [אח"ז מצאתי להרי"ף בסוף פסחים שהביא להא דתני אהבה בזה"ל חוץ מברכת הלחם וברכת הפירות. אבל נראה דט"ס שם כי במקומה בר"ה העתיק כגי' שלפנינו וכ"ה ברא"ש שם בפסחים] . אמנם לדעת הראב"ד א"ש דשאר ברכת הנהנין חוץ מלחם ויין אף אם ל"י א"מ. ולרב דס"ל להא"ד דאף ליין לא מהני הסבה א"ל כדמשני הכא דמיגו דקמהני ליה הסבה לפת כו' ומיירי שם בהסבו לסעוד פת ויהיה מוכח משם דלא מהני מיגו אלא ליין ודלא כמ"א סי' רי"ג סק"ה. אכן ממעשה דב"ק ותלמידיו (לעיל ל"ט א') משמע כהמ"א ועמש"כ לעיל כ"ו א' בס"ד:
<b>תד"ה כ"א.</b> עמש"כ לקמן רפ"ח בס"ד:
<b>[תד"ה משחא.</b> מלת וסוחטים ליתא בתר"י] :
<h2>דף מג:</h2>
<b>רש"י ד"ה וטחו. כדי של"י בידיו כו'.</b> וצ"ל אף דבגופו אין חשש כדלקמן ידיו כבגדו דמו דאין בהם זיעה כ"כ ועי' לח"מ פ"ה מהלכות דעות הלכה ט':
<h2>דף מד.</h2>
<b>גמרא אילן אחד כו' מ' סאה גוזלות מג' בריכות.</b> נל"פ מלשון אילן שנעקר ובו בריכה (פ"א דערלה מ"ה) ור"ל דבהאילן היה כמה בריכות. ומכל ג' מהן היו מורידין מ' סאה גוזלות ופירש"י דחוק:
<b>שם ואע"ג דאינהי הוו כהנתא.</b> כצ"ל:
<b>פירות גנוסר.</b> נראה להדיא שמפרש דהמליח הוא מפירות גנוסר וכ"נ שפי' תר"י עמ"א סי' רי"ב סק"ב ובזה שוב לא יקשה קושיית התוס' ונדחו ג"כ דברי התור"ע במש"כ ברבוי דזה"כ ע"ש:
<b>[תד"ה ר"ע. ול"ד לההיא כו'.</b> ולפענ"ד דר"ע לא עביד שם כדעתיה משום דרבים פליגי עליה וכמו שהשיב שם לר"ג ועמש"כ שם:
<b>תוס' ד"ה על. משום חביבותיה.</b> נ"ל דצ"ל חשיבותיה] :
<b>בא"ד ויש חותמין על הגפן ועפה"ג.</b> נראה דצ"ל על הארץ ועפה"ג עי' תר"י:
<b>במשנה אכל תאנים ענבים ורמונים.</b> כ"ה הגי' במשניות וע"ש בתוי"ט ונעלם מכ"ת קרא מפורש ותאנה וגפן ורמון (במדבר כ׳:ה׳):
<h2>דף מד:</h2>
<b>רש"י ד"ה כל נפש. הנאכל שלם כו'.</b> בפשוטו נל"פ דלא אתי לאפוקי חתוך אלא לאפוקי צומח ור"ל דוקא בעל חי שיש לו נפש חיונית:
<b>רש"י ד"ה קודם ד' שעות.</b> משמע דמפרש קודם ד"ש קאי אדלקמיה ור"ל דאסור לספר עמו קודם ד"ש ול"י מדוע אינו מפרש כפשטיה דקאי על האוכל וכדמשמע לקמן:
<h2>דף מה.</h2>
<b>במשנה רש"י ד"ה עד כמה. ונ"מ להוציאם כו'.</b> נראה משום דק"ל הא דמסקינן לקמן (מ"ח) דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף והוא פחות מכזית כמ"ש הגר"א ז"ל בסי' קצ"ז סק"ב וחילוק של הרי"ף ותוס' שם בין עשרה לשלשה לא ס"ל עי' ברא"ש שם. (ולפ"ז צריך לחלק בין שמש לשאר אדם כיון דלא קבע בעי כזית) גם י"ל דהיה ק"ל דברישא סתם והשמש שאכל כזית מזמנין עליו ומשמע ליה ז"ל דאתא לכ"ע אפילו לר"י דזה דחיקא ליה לומר דהוה סתם ואח"כ מחלוקת (אך לפ"ז יקשה מאי פריך הש"ס על הא שאכל כזית פשיטא) לכן פי' דהכא איירי להוציא וכדמסקינן לקמן וזה מדוייק בלשון המשנה דל"ת עד כמה מזמנין עליו כדקתני ברישא אכל דמאי כו' מזמנין עליו נשים כו' א"מ עליהם. אלא דלשון עליו עליהם משמע צירוף ומזמנין סתם היינו להוציא וזה דלא כמהרש"א:
<b>[רש"י ד"ה גדלו. הבו גודל היחיד אומר לשנים.</b> ק"ק ממתני' דלקמן דדוקא לג' חוץ ממנו אומר ברכו] :
<b>תוס' ד"ה שלשה. וח"א אכלו כזית זהו בתחלה גמרו אכילתן זהו בסוף.</b> כצ"ל. וכ"ה הגי' בירושלמי שלפנינו וכן הביאוהו הרא"ש ותר"י במתני' דלקמן:
<h2>דף מה:</h2>
<b>[גמרא תנינא שמע ולא ענה יצא.</b> עמש"כ בגיטין (פ"ה)] :
<b>רש"י ד"ה לפנים מש"ה. לאחשוביה.</b> הא דלא פי' כפשטא דאבא מר היה נחפז לצאת ואם לא היו מפסיקין ליה היה נצרך להתמהמה עד שיגמרו משום דס"ל היכא דגמר אחד קודם רשאי ליחלק כמ"ש המ"א סי' ר' סק"ב:
<b>תוס' ד"ה והא. אבל למ"ל כו' והא קתני כו'.</b> כצ"ל וכ"מ שהיה גי' המהרש"א. אמנם מש"כ דלענין קבוץ תפלה כחד דמיין שם אפי' כחד לא חשיבן רק לענין עדות אשה וסוטה ועריפה. שם אמרינן ביבמות ובסוטה דכחד דמיין איברא דעבדים מצינו גם לענין תפלה אליבא דריב"ל לקמן (מ"ז ב' ע"ש):
<h2>דף מו.</h2>
<b>[תד"ה עד. וקשה לר"ש דאמר הזן זו ברכת הזימון.</b> כצ"ל] :
<h2>דף מז.</h2>
<b>רש"י ד"ה אילו מייתי. ושמואל ה"ק לרב אבא לכבודו.</b> כוונתו למש"כ ביבמות (נ"ז ב') ע"ש ועי' לעיל (ט"ז ב') בפירש"י שם ד"ה אבא פלוני. אולם התוס' ביבמות שם והרשב"ם בפסחים (קי"ט ב') פי' דאבא היה שם העצם דרב:
<h2>דף מז:</h2>
<b>גמרא והשמש שאכל פחות מכזית פשיטא איידי כו'.</b> הן לשיטת הגר"א ז"ל בסי' קצ"ז סק"ב דמצטרף לעשרה אפילו בפחות מכזית (ולענ"ד ראיה מקטן המוטל בעריסה דמצרף לר"א ולריב"ל לקמן ובכריתות (י"ג) אמרינן ספק ינקו כשיעור כו' ספק ינקו ביותר מכדי א"פ) א"כ מאי פריך פשיטא הלא טובא אשמעינן דאף דלעשרה מצטרף א"מ לג'. עי' בב"י שם בשם הכ"ב וכאן אין לתרץ דפריך פשיטא משום דזה מוכח מרישא דתניא השמש שאכל כזית וכמ"ש התוס' בעירובין (ל' ב') והרמב"ן במלחמות ספ"ק דפסחים והביא ראיה מר"פ חלון דפריך פשיטא כיון דאמר דע"ד בתוך יו"ד כו' ע"ש (ולפי מש"כ התוס' בב"ק (קי"ו ב') ד"ה האי נדחית ראייתו) דהכא א"א לפרש כן דא"כ מאי משני איידי כו' דעושה מהקושיא תירוץ:
<b>תוס' ד"ה קטן</b> (בסופו). וא"ת כו' וי"ל כו'. עי' מש"כ בהגהותי למ"ר בראשית פ' צ"א אות ה' בדפוס הב':
<h2>דף מח.</h2>
<b>גמרא אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה כו'.</b> בגה"ש מביא מבה"ג דגורס במקום רבא רבה בר חנן וכן העתיקו תר"י. ובזה נדחה מש"כ בס' ת"א בשם הגאון מהר"ז ז"ל מווילנא לדחות גי' רש"י בר"ה י"ח א' אביי ורבא מדב"ע קאתו כו' מעובדא דהכא ע"ש. וכבר קדמו בזה בסה"ד:
<b>שם א"ל חזית דל"מ מרות.</b> נראה דהר"ת דא"ל הוא אמר לה ור"ל לדביתהו הרי את רואה דל"מ מרות פי' אדנות ור"ל דלכן שפיר עביד דקטיל להו לרבנן אח"ז ראיתי שכ"ה בע"י ובפירש"י שם:
<b>[רש"י ד"ה לגרמיה. ואין אדם מודה לו.</b> משום דאפילו לר"ג לעיל (מ"ד) במשנה אינו אלא בשותה יין בקביעות כמש"כ התוס' לעיל (ל"ז)] :
<b>תוס' ד"ה ולית. [ומתוך ירושלמי זה פיר"י דאין עושין כו' לעשרה כו'.</b> ר"ל משום דמייתי התם הא דאר"י בתר הא דעושין אותו סניף לעשרה ועי' מהרש"א מש"כ בסה"ד] :
<b>בא"ד והא דאמר בירושלמי כו' אור"י כו' דגרס התם קטן לס"ת.</b> עמש"כ בהגהותי לב"ר שם אות ז':
<b>[בא"ד כדאיתא במגילה כו' אפילו אשה אי לא הוה משום כ"צ.</b> דהכא איתא התם אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה משום כבוד צבור ור"ל הרי חזינן דהתם מקילינן טפי דאפילו אשה עולה מצד הדין. ובמהרש"א ע"כ יש ט"ס:
<b>תד"ה תשעה. ואפילו ברוך שאכלנו כו'.</b> כצ"ל:
<b>בא"ד ובירושלמי קאמר ריו"ח לעולם אין מזמנין כו' ומשמע אפילו מצטרף.</b> לפמש"כ לעיל בר"פ בס"ד הוה המשמעות אדרבה להיפך ע"ש אולם בירושלמי שלפנינו הגי' אין מזמנין עליו] :
<h2>דף מח:</h2>
<b>גמרא [ברכת התורה מנין כו'.</b> ולעיל (כ"א) יליף לה רב יהודה מקרא אחרינא ע"ש] :
<b>שם רמ"א מנין כו' ת"ל אשר נתן לך ה' אלהיך כו'.</b> בקרא כתיב וברכת את ה' אלהיך כו' אשר נתן לך. ונ"ל דכלפי דדריש ר' ישמעאל אשר נתן לך על התורה. אר"מ דלא אלא אשר נתן לך קאי על ה' אלהיך דלעיל מיניה למידרש בין מדה טובה כו':
<b>רש"י </b>(בסוה"ע) וכתיב ושמרתם את בריתי (שמות י״ט:ה׳). כנ"ל דצ"ל והוא לראיה על ברית דסיני:
<h2>דף מט.</h2>
<b>[גמרא איתיביה לוי לרבי כו' על הארץ ועל הפירות.</b> נראה דצ"ל ועל פירותיה עי' לעיל (מ"ד):
<b>שם ואת שבקת כו' ועבדת כרב.</b> ק"ל דהא לעיל איתא בברייתא דר' אבא דהוא רב (לקבלת הערוך) אמר דל"י וכן ר' אילעא כו' משום רבינו דהיינו רב (בכ"מ) אמר דל"י. לכן נ"ל לגרוס ועבדת כרב חננאל] :
<b>רש"י ד"ה ויתיב ר"ג ואמר טעה כו'. א"ל ר"ה לר"ג כו'.</b> לכאורה ה"נ לפרש דר"ה אמר טעה כו' ור"ג שאל ליה מאן כו'. וראיה דלקמן ע"ב איתא דר"ה אמר משמיה דרב ועי' גי' הרא"ש:
<h2>דף מט:</h2>
<b>גמרא א"ל רב אידי בר אבין לר"ע מ"ש כו'.</b> כצ"ל:
<b>שם אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה.</b> ל"י איזו שביעה יש בכביצה. ולכאורה הנל"פ דהכי אסמכוה דאמרינן בשבת (ק"מ ב') בר ב"ר דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצע בצוע וע"ש בפירש"י ובמש"כ שם בס"ד. וביומא אמרינן אין בה"ב מחזיק יותר מכביצה ויהיה פי' הכתוב (לפי האסמכתא) ואכלת (שיעור) ושבעת (כמות אכילה בב"א כדי לשבוע) והוא מלא בית הבליעה. ובשבולי הלקט בסי' מ' ראיתי דקרי לביצה שביעת גרון ונראה דר"ל שהגרון מלא ושבע עי' סוכה (מ"ט ב') ובפירש"י שם ד"ה פוקקין. אולם עומד לנגדינו הא דאמרי' ביומא (ע"ט ב') השתא כביצה שבועי משבעא דעתא לא מיתבא. וצ"ל דקי"ל לרבנן דכביצה משביע קצת. וכן מצינו בסוכה (כ"ו א') כדטעים בב"ר ועייל לכלה והוא כביצה כדמוכח שם (ר"ד כ"ז) ובפרש"י אלמא דמשבע קצת:
<b>במשנה אחד עשרה ואחד עשרה רבוא.</b> בשנ"א פי' דר"ל דשוים לענין זה דמזמנין בשם רק החילוק הוא במאה כו'. לכאורה פי' נגד הגמרא דמוקי הא ריה"ג הא ר"ע ועי' פ"ה דנזיר מ"ה בתוי"ט:
<b>[רש"י ד"ה לפני הבירה. מקום כו' ששורפין פסולי קדשים קלים כדאמרי' בזבחים כו'. </b>שם ליתא פסולי קדשים קלים] :
<b>שם ד"ה א' עשרה הא קתני סיפא במאה הוא אומר כו'.</b> כצ"ל:
<b>תוס' ד"ה אי בעיא. והא הוי ר"ח כו' במג"ת.</b> וכ"כ בתענית (י"ב א') סד"ה ואם. ולכאורה תמוה דהא ר"ח הוה מה"ת כדאיתא בר"ה (ר"ד י"ט) ואולי מפרשים דהא דאמר שם ר"ח דאורייתא ר"ל דהוה מועד מה"ת (וכמ"ק בפירש"י) אבל התענית בו אינו מה"ת. ועי' בשו"ע או"ח ס"ס תק"ע במ"א ובהגר"א ז"ל:
<b>תוס' ד"ה נברך. אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון.</b> המדקדקים כתבו ברך בפיעל נקשר לרוב עם את וגם עם למ"ד (דה"א כ"ט, נחמיה י"א) וצ"ע:
<h2>דף נ.</h2>
<b>גמרא תנ"ה בין שאמר ברכו כו' והנקדנין תופסין אותו ע"כ.</b> וקשה דילמא ר"ל דתופסין על האומר נברך. וי"ל ע"פ מש"כ הסמ"ע סי' ע"ב סק"ו דהיכא דתני בין כו' בין כו' דרך לנקוט הפשוט באחרונה [ועמש"כ בשבת קנ"ה במשנה בס"ד] . והכא נקיט נברך באחרונה ובירושלמי הגי' ברכו באחרונה. ולכן מפרש שם דהנקדנין תופסין קאי על האומר נברך (כן מוכח שם מדקאמר ובאיש לר"ז בגין דצווח כו' לרחב"ב נקדנא ע"ש ותבין והמפרש שם (רא"פ) ל"ד):
<b>שם כדתנן כענין כו'.</b> לכאורה יפלא מדוע לא הביא מהקודם ברבוא אומר כו' על המזון שאכלנו. לכן נראה גי' הרא"ש עיקר דל"ג זה שם. וכ"ה לענין ובטובו חיינו עמ"א ר"ס קצ"ב:
<b>רש"י ד"ה התם מוכחא מילתא. דבמע"נ ל"ל מרובין.</b> עמש"כ בב"ר פ"א אות ד':
<h2>דף נ:</h2>
<b>רש"י ד"ה אבל לא גלוסקאות. שהרי כו' נמאסין.</b> הן פת משמע לעיל דאף בלא מימאס אסור. ונראה שגירסתו היתה אבל לא חתיכות ולא גלוסקאות כגי' הרי"ף והרא"ש וכצ"ל הציון ברש"י וכ"א ברש"י שאצל הרי"ף. וקאי הטעם על חתיכות:
<h2>דף נא.</h2>
<b>גמרא מי שאכל שום כו'.</b> המציינים שכחו פה לציין לשבת (ל"א ב') וכן משם לכאן:
<b>[שם קונם יין כו' אסור בחדש ומותר במיושן.</b> הדיוקים סתרי אהדדי לענין ישן ועמש"כ שם בנדרים ודע דבמשנה שם איתא דמותר בכל יין ול"ק אהדדי לפי המבואר שם (כ"ו ב') ע"ש וכאן נראה להגיה כדתניא וצריך לעיין מדוע לא הביא הש"ס מהמשנה] :
<b>שם הא בדחמרא כו'.</b> הא' קאי על הברייתא הב'. והשני קאי על הברייתא ההובאה בראשונה. וכן הג'. ש"מ דאין הש"ס מקפיד בזה וכן לקמן (נ"ג) הא דאיכא אדם חשוב כו'. ולכאורה מזה סתירה להתוס' גיטין (סד"ז) ומנחות (ס"ד פ"ד) דדייקי בכה"ג ע"ש. וי"ל דכאן רוצה הש"ס להקדים בכולהו תירוצי דחמרא ברישא. וכן לקמן דאיכא ברישא [וכצ"ל בב"מ (כ"ה) בתירוצי דורמינהו בין לפירש"י ובין לפי' התוס' שם] אבל קשה מדברי עצמם בשבת (ס"ד י"ב) ע"ש:
<b>רש"י ד"ה אספרגוס.</b> עיין פסחים קי"ב ברשב"ם ד"ה אספרגוס:
<b>[רש"י ד"ה חי. אבל לברך עליו חי הא אמרן במתני' כו'.</b> אינו מדויק דה"ל לאתויי הא דריב"ח דמודים חכמים לר"א בכוס של ברכה וע"ש בתוס'] :
<h2>דף נא:</h2>
<b>[גמרא וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר כו'.</b> מש"כ המהרש"א בח"א דנוכח לזכר ולנקבה שוה תמוה דלנקבה כ"ף הכינוי שואית והנו"ן בציר"י כידוע] :
<b>רש"י ד"ה ואח"כ מוזגין. כדאמרינן כו' הסבו אע"פ שנטל כו'.</b> משמע דההיא ברייתא אתיא כב"ש דהא תני שם ונוטל שתי ידיו בא להם יין כו' הרי דמקדים נטילה ליין כב"ש. ולכן א"ש מה דתני שם ברישא נוטל ידו אחת בא להם יין כו' דלב"ש חיישינן שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידו כו' כדלקמן בגמרא ולא נצטרך לדברי התוס' שם. [וזה ג"כ שלא כדברי התוס' בפסחים (קט"ו) ד"ה כל והר"ן שם] :
<b>רש"י ד"ה נר.</b> הצל"ח תמה עליו והעלה דהיכא שהתחיל לאכול מבעו"י ונמשכה סעודתו עד זמן הבדלה אפילו יש לו כוסות הרבה יכול לעשות שתיהן על כוס אחד. ואנכי תמה עליו איך נעלם מכ"ת סוגיא דפסחים (ק"ב ב') דאינו רשאי מטעם שא"ע מצות חבילות וע"ש בתד"ה מיתיבי. שוב ראיתי שהרמב"ם בפכ"ט מהל' שבת הי"ב פסק ג"כ שרשאי לברך ולהבדיל על כוס אחד ומוכח שם דאפילו יש לו כוסות הרבה ומשמע שם מהה"מ שדעתו דלפי דמסיק שם בגמרא הבדלה וקידוש חדא מילתא היא דה"ה בה"מ והבדלה חד"מ היא והדר בי' ממאי דשני מעיקרא אין לו שאני. אח"ז מצאתי בתשובת חת"ס סי' ע"ה כוונה אחרת בדברי הה"מ ואך דעת הראב"ד שם כרפ"י וכן הביא הה"מ מהגאונים ז"ל והסכים ע"י וכ"ז נעלם מהצל"ח:
<h2>דף נב.</h2>
<b>גמרא ויחזרו ויטמאו את הכוס.</b> עי' בצל"ח שהאריך בישוב דברי הרמב"ם אך מש"כ דסתם ידים מטמאין משקים להיות תחלה. אשתמיטתיה דברי הרמב"ם בהקדמתו למס' ידים הבאתים שם בחדושי פ"ב מ"ב:
<b>[שם וליטמו ידים לכוס כו' ואין שני עושה שלישי בחולין.</b> גם בלא"ה כל ולד הטומאה אינו מטמא כלי אלא משקה (פרה פ"ח מ"ה):
<b>תד"ה ור"י. ובבה"מ א"מ עד לאחר ג' ברכות.</b> ל"ד דעם הטוב והמטיב הוויין ד'] :
<h2>דף נב:</h2>
<b>גמרא אבל נט"י לב"ש תחלה לא ס"ל כו'.</b> לכאורה זה שפת יתר והב"ח מחקם. ואולי משום דלב"ה אין קפידא והם אף נוטלין כו' קאמרי (עי' מהרש"א) לכן קאמר דב"ש דוקא קאמרי מכבדין כו' אבל נט"י כו' לא ס"ל:
<b>שם בורא דעתיד למיברא.</b> ועפירש"י. וק"ל דא"כ מדוע ל"פ נמי בברכת בפה"א ובפה"ע ובמ"מ דהתם נמי על העבר בעינן לברוכי כדלעיל (ל"ח א') גבי ברכת המוציא ע"ש:
<b>תוס' ד"ה תיכף. משום דשנויה במשנה ל"ח למתנייה.</b> עיין בה"ז במנחות צ"ג א':
<b>תוס' ד"ה ד"א. י"ס שכתוב בהן ה"ק להו ב"ה לב"ש.</b> כצ"ל:
<b>בא"ד אלא נראה כספרים כו'.</b> ולענ"ד עיקר גי' רש"י דלגירסתם קשה מ"ק וכ"ת מ"ש כו' דהא שנא ושנא דעל הכסת ליכא רק חשש דטומאת ידים. ועל השלחן לבד חששא דטי"ד יש עוד חשש דטומאת אוכלין ג"כ:
<b>תוס' ד"ה בברא. וי"ל דל' קרא עדיף.</b> גם ברא כתיבי טובא בקרא. ואולי כוונתם דבשמוש שי"ן לא מצאנוהו או יכוונו דבאור גופיה מצינו לשון בורא ולא ברא והוא קרא דיוצר אור ובורא חשך דבורא שב ג"כ על אור ע"פ מדה י"ט מהל"ב מדות מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו ע"ש:
<h2>דף נג.</h2>
<b>גמרא ואיידי דתנא רישא רוב ע"ג כו'.</b> כה"ג בעירובין ט"ז א' ובפסחים ע"ט ב':
<b>שם ה"ל מיעוטא לכשפים </b>(ר"ל ואם תצטרף לזה מיעוט דע"ג אכתי תהוי מחצה ע"מ ועדיין ראוי לברך כדלעיל גבי אור לכן הוצרך להוסיף עוד) ומיעוטא נמי לגמר כו':
<h2>דף נג:</h2>
<b>כשם שמזוהם פסול לעבודה.</b> דבספ"ו דבכורות תנן דמזוהם אין שוחטין במקדש וברפ"ז תנן מומין אלו כו' פוסלין באדם:
<h2>דף נד.</h2>
<b>[במשנה רי"א הרואה את הים הגדול אומר כו'.</b> המ"א בסי' רכ"ח העלה דר"ל ים אוקיאנוס ע"ש. ומזה ראיה למש"כ לעיל (מ') דהלכו בברכה אחר לשון בני אדם דבל"ת נקרא ים התיכון ים הגדול. וטעמא דר"י נראה דמשום חשיבותו קבעו ליה ברכה לעצמו כמו פת ויין ולא מטעם דבעי היכר ברכה לכל מין (שם). דהא גם הוא מודה דבכל פרי עץ אינו פורט בברכתו מאיזה מין הוא וזה דלא כהגר"א ז"ל שם. ועוד דהכא פסק בשו"ע כוותיה ובהיכר ברכה לכמו"מ לא פסקינן כוותיה] :
<b>שם בנה ב"ח כו' אומר ברוך שהחיינו.</b> ובש"ע סי' רכ"ג ס"ה דלו ולב"ב מברך הטו"מ. ובזה נדחה קושית המ"א על הש"כ שם בסי' רכ"א סק"א דה"ל לשנויי כגון דאיכא אשה ובנים ע"ש דא"כ אפילו בית וכלים נמי משא"כ לפי מאי דשני בשותפות י"ל דלא שכיח כולי האי בבית וכלים שותפות. וכ"ש לשיטת רש"י והרא"ש בפי' דשותפות דלא שייך כלל בבית וכלים:
<b>שם מברך על הרעה מעין הטובה ועה"ט מעין הרעה.</b> כצ"ל. וכ"ה הגי' במשניות וברא"ש:
<b>שם והצועק לשעבר ה"ז ת"ש כיצד היתה כו'.</b> כ"ה שם וברי"ף:
<b>רש"י ד"ה [ביציאתו. מתפלל שיצא בשלום.</b> ורמב"ם מפרש שיודה לאל שהוציאו ממנה לשלום וכפירושו איתא להדיא בירושלמי] :
<b>רש"י ד"ה כל חותמי ברכות. בא"י כו' ברוך חונן הדעת.</b> הן בהרע"ב ליתא לברוך השני וכן ה"ל נכון דמה לנו להזכיר ב"פ ברוך. אכן בגמרא תענית (ט"ז ב') איתא ג"כ לברוך הב' כ"פ. וכן ברמב"ם פ"ד מהל' תענית. ולכאורה ה"נ דבמקדש בכל הברכות כולן ובכל יום אף שלא בתענית היו חותמין בנוסח זה ולא עמדתי על דעת רש"י שהתחיל בחונן הדעת. ובגמרא שם התחיל מברכת גואל ישראל שהיא הראשונה שמאריכין ותוקעין בה בתענית ובהם אתי ועסיק שם. והרמב"ם לא הזכיר זה אלא בהל' תענית ובהז' ברכות וצ"ע בזה:
<b>רש"י ד"ה התקינו. עזרא וסיעתו.</b> כ"ה ביומא (ס"ט ב') ויברך עזרא כו' רג"א ברוך כו' מן העולם ועה"ע וע"ש בפירש"י:
<h2>דף נד:</h2>
<b>רש"י ד"ה קמצי. נמלים.</b> הן כחגבים (במדבר י"ג) מתרגמינן כקמצין. וכן בסוטה (ל"ה) קחזינן אינשי דדמו לקמצי וכן איל קמצא דכן הוא מין חגב כדמוכח בע"ג (ל"ז). [שוב נזכרתי שגם בפיה"ת שם כתב נמלים יש בכרם והרא"ם משבש שם לאותה גירסא ושצ"ל חגבים ע"ש. אולם בשבת (ע"ז ב') ד"ה קמצא כתב ארבה ול"נ קמצא נמלה ע"כ וצ"ע] :
<h2>דף נה.</h2>
<b>גמרא עשרה דברים כו' ומוריגי בהמה.</b> בשבת איתא בלא מלח. ובזה מיושב קושיית המהרש"א בח"א ממלאכי אברהם. שהאכילם לשונות דבב"מ (פ"ו:) איתא ג' לשונות בחרדל. ואולי הוא קאי במקום מלח. או אפשר שהיה גם מלח שם:
<b>שם והמנהיג עצמו ברבנות.</b> כעין זה בפסחים (פ"ז ב') ויומא (פ"ו ב'):
<b>שם וכי מה ענין בר ותבן אצל חלום אלא כו'.</b> נראה שמפרש מה (כלומר מה חשיבות יש כמו ונחנו מה) לתבן את הבר (והוא כולו תואר לחלום כדמסיק) או דמפרש מה כפשוטו מה דמיון יש לתבן את הבר שהוא תואר לחלום עם נאם ה' שהוא הנבואה:
<h2>דף נה:</h2>
<b>גמרא אטו כל החלומות הולכין אחר הפה קרא הוא אין כו'.</b> כה"ג בב"ק (פ"א ב') מי כתיב מהיות טוב כו'. ועמש"כ במ"ר נשא פ"ו אות ח' בהערה] :
<h2>דף נו:</h2>
<b>גמרא באדרותא מיתת.</b> עפירש"י. ולענ"ד נראה דמיתת הוא לשון ביאה כמו ולא אתית. ועי' באיכה רבה פ"א בפסוק רבתי בגוים במאמר חד מתלמידי דר' יוחנן:
<b>[שם והתניא רכבו מת ל"ק הא כו'.</b> קשה א"כ ה"ל למחשב ששה דברים] :
<b>שם באתרא כו' שונרא נעשית לו שירה נאה שינרא כו'.</b> בערוך ערך שנר משמע דגריס איפכא והוא יותר נכון. [ואולי יש לגרוס שורנא נעשה לו שירה נאה וכמו כשב כבש. ועי' במוסיף בערך סרני] :
<h2>דף נז:</h2>
<b>גמרא הרואה ב"ע בחלום יצפה לחסידות.</b> הוא כדאמרי' בחגיגה (י"ד ב') קרו עליו יקר בעיני ה' המותה לחסידיו:
<b>שם ב"ז יצפה לחכמה.</b> דעליו קרו (שם) דבש מצאת אכול דיך. והוא כינוי לחכמה כמו שדרשו (שם י"ג) קרא דדבש וחלב תחת לשונך:
<b>שם כל מיני חיות כו' חוץ כו' והקפוד.</b> בתוס' חולין (ס"ג) ד"ה באות ובבכורות (ח') ד"ה הקוף ובנדה (כ"ג) ד"ה קריא. מוכח להדיא שהיה הגי' לפניהם כאן והקיפוף. וכ"נ מפירש"י פה עי' בכורות שם בפירושו ד"ה והקיפוף ואלו קפוד הוא מין שרץ עי' בפירושו לישעיה (י"ד כ"ג. ל"ד י"א) והגה"ש במחכ"ת ל"ד בזה:
<b>שם כל מיני עופות כו' חוץ כו' וקורפראי.</b> בחולין שם אמרי' באות שבשרצים קורפדאי ואף דשם בד' וכן הביאו בערוך והכא בר' נ"פ דנתחלף בא' המקומות להסופר ד' ברי"ש וכן רש"י לעז שניהם טלפ"א. ולולא פירש"י ה"נ למחקו מכאן כי גם הערוך לא הביאו:
<b>שם ששה דברים מרפאין כו' וסיסין יבשין.</b> לעיל הגי' ומי סיסין וכ"ה ברש"י כאן:
<b>שם ראה גוב של אריות כו' לאבותינו.</b> ברי"ף ורא"ש הגי' לצדיקים והיא יותר נכון משום הא דלעיל (ט"ז ב') א"ק אבות אלא לג' ואולי י"ל דהא דא"ק אבות כו' היינו על כוונת אב המוליד (אולם יקשה קצת לפ"ז מאמהות דשם) אבל מצינו ע"ד השאלה שם אב על המושלים כמו שפי' הרד"ק בשמואל א' (י"ב ט"ו) (וכן פירשתי בני חמור אבי שכם דר"ל מושל דשכם העיר) ועל הנביאים כמו שאמר אלישע על אליהו אבי אבי (אך שם י"ל מפני שהיה רבו דתלמידים נקראו בנים) ועל החכמים וצדיקים ר"ע על ר"א בס"פ ד' מיתות (גם שם י"ל מפני שהיה רבו) ודניאל היה מושל (דניאל ב' מ"ח) ונביא (מגילה ט"ו) וחכם וצדיק [ועי' בסוף פתיחת התוי"ט למס' אבות] :
<b>[שם אר"א אנא הא דרה"מ לא שמיע לי כו'.</b> כה"ג אמר בשבת (ל"ד)] :
<b>רש"י ד"ה רי"ש בן אלישע. והפשיטו עור קרקפתו.</b> מוזכר בע"ג (י"א ב') ובחולין (קכ"ג א'):
<b>רש"י ד"ה כפניות.</b> עיין עירובין כ"ח ב':
<h2>דף נח.</h2>
<b>גמרא מלכי ישראל כו' ליראיו.</b> אף דרובם היו מלכי רשעה וי"ל שמלכו בזכות אבותם כדאשכחן כ"פ כתוב גבי מלכי יהודה כי למען דוד נתן לו ניר וכן י"ל גבי מלכי ישראל. וכדאמרי' לעיל ז' רשע וטוב לו רשע בן צדיק. וזה לא איפריך ע"ש:
<b>רש"י ד"ה קאת וקפוד.</b> זה כתוב בישעיה (ל"ד) על אדום ועי' הגי' ברש"י שבע"י ואולי היה לפניו הגי' אדום במקום בבל. וכ"נ להגיה לקמן בסוה"ע והנצח זו ירידתה של אדום:
<h2>דף נח:</h2>
<b>גמרא כמאה כוכבי.</b> פי' ולא מאה ממש רק דנראין כמאה וע"ז אמר א"ל דמכנפי וכו' והוא כדלעיל (מ"ז ב') גבי תשעה נראין כעשרה כנ"ל נכון בעז"ה:
<b>רש"י ד"ה ככלי אובד. דיאוש בעלים לאחר יב"ח בב"מ פ"ב.</b> ע"ש (כ"ד ב') בעובדא דאבוה דשמואל:
<h2>דף נט.</h2>
<b>גמרא רב קטינא דידיה אמר כו'.</b> עי' מהרש"א. ואנכי ל"י בזה שום גמגום הלא מצינו רבות בש"ס ואב"א אף שאין שום פירכא על התירוץ הא' ויהיה זה כמוהם וכ"ש הכא דא"ל הא והא איתא. פעם באה הזיעה מסבה זו ופעם מזולתה:
<b>[שם אמר אביי כרוך ותני.</b> עפירש"י. ול"נ דמפרש למתני' ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו וכה"ג כתבתי בשבת (קנ"ה)] :
<b>רש"י ד"ה אובא טמיא. ודומה לו במס' אהלות </b>(פי"ז מ"ג) החורש מלא טמיא ופי' כו'. כצ"ל. וכצ"ל בדבריו בשבת (קנ"ב ב') ובפי' לתורה פ' מקץ (מ"א ח'):
<h2>דף נט:</h2>
<b>רש"י ד"ה כל כ"ח שנין. שבסוף כ"ח כו'.</b> מה שנדפס בגליון שבתחלת הוא שבוש] :
<h2>דף ס.</h2>
<b>גמרא אמר אביי לא לימא איניש הכי דלא ליפתח כו'.</b> מזה תמהתי על נוסח וידוי של שכ"מ המבואר בטוש"ע יו"ד של"ח בשם הרמב"ן "ואם אמות תהא מיתתי כפרה" ואולי דנטה למות שאני. אבל קשה מנ"ל לחלק הלא אמרי' לעיל י' אפילו חרב חדה כו' אל ימנע עצמו מן הרחמים:
<b>שם ר' אבהו על לבי בני אפחית כו'.</b> בכתובות (ס"ב) איתא להך עובדא ובלשון אחר קצת ע"ש ונראה דהיא היא. והמציינים שכחו לציין כאן ושם:
<h2>דף ס:</h2>
<b>גמרא בה' אהלל דבר באלהים כו'.</b> עי' הגהת הגרי"פ וסיים וכן ברי"ף העתיק על נכון אכן מה יעשה הרב בהא דלקמן כוס ישועות כו' דבקרא קדים צרה כו' לכוס ישועות. ועי' גיטין (ע"ה ב') אתקין שמואל כו':
<b>[תד"ה מפליא. ואינו יכול לשמור בו יין.</b> מלת יין ליתא שם] :
<h2>דף סא.</h2>
<b>גמרא [אלא מעתה בהמה דלא כתיב בה וייצר כו'.</b> עיין רש"א בח"א ותירוצו מגומגם ולענין קושייתו נ"ל דמה שהיא הולכת בטבע ברייתה שלא להזיק ולסור למשמעת האדם למלאכה ולחרישה ולמשא וכיוצא זה נקרא יצר טוב] :
<b>שם ויבן כו' מלמד כו' שכן בכה"י קורין כו'.</b> לכאורה המ"ל שכן בלשון ארמי קורין לשער בנייתא. וכדלעיל (ח') כמשחל בניתא:
<b>[רש"י ד"ה עם הארץ. משנה זו כו'.</b> עמש"כ בשבת (פ"ג ב')] :
<h2>דף סא:</h2>
<b>רש"י ד"ה ל"א נעור הישן. הקיבה ונמצאו כו'.</b> עי' באורי הגר"א ז"ל ליו"ד סי' ל"ג סק"ז:
<b>רש"י ד"ה ובזמן שהשכינה שורה. שבהמ"ק קיים.</b> וביומא ספ"ק אמרי' דשכינה לא שרתה בבית שני. וכ"מ לקמן דר' יוסי בברייתא ראשונה אמר לישנא דשריית שכינה ור' יהודה בברייתא הב' אמר לישנא דבהמ"ק קיים. והיינו דא"ב מקדש שני דלר' יוסי מותר ולר"י אסור. ואל תתמה דלפי מש"כ לא יהיה דין דמשנתינו לר"א בריה דרחב"א אלא בבית ראשון. ועי' בתוי"ט פ"ג דפרה מ"ג ד"ה וזרקו:
<h2>דף סב.</h2>
<b>גמרא אר"ע פעם אחת נכנסתי כו' תניא ב"ע אומר פ"א נכנסתי כו'.</b> הן זה ודאי דכניסת ר"ע היה קדים (כסדרן בש"ס) דא"ת דכניסת ב"ע אחריו קדים איך יאמר ר"ע ולמדתי ממנו כו' הלא כבר ידעם ועביד כוותייהו אלא דספורו לב"ע היה מאוחר לכניסת ב"ע והא דא"ל ב"ע ע"כ העזת כו' והלא גם הוא עשה כן קודם. י"ל משום דהוא היה אז תלמיד חבר דר"ע וכמ"ש הב"א. אך מש"כ עוד דע"כ בשעה שא"ל ב"ע ע"כ העזת כו' כבר היה לו ת"ח. דאל"כ הא אמרי' בר"ה (ל"א ב') דלא אורחיה דתלמיד לומר לרבו רבך. זה א"כ דאיך הוה שייך לומר העזת פניך בחבירך מה זו תמיה. ותדע דהא תלמיד דר"א (בר"ה שם) ע"כ כבר ה"ל ת"ח. מדקאמרי חביריך ול"א חבירי דמר. ואפ"ה לא א"ל רבך אלא ע"כ כדאמרן:
<b>רש"י ד"ה כדי. ע"כ אם הוצרך לפנות יפנה.</b> לחנם נדחק דהא דכמה ירחקו נשנה בפ"י דטהרות מ"ב אחר הא דיוצאין כו' ונפנין. ודע שהרמב"ם שם פי' דקאי הכל על הבדדין שהן ע"ה (ולא על השומרין) וע"ד כדי שיהא רואהו היינו השומר את הע"ה הנפנה. ומדוייק לשון דר"א שא"ר את פרועו אבל לדידיה חזי ליה:
<h2>דף סב:</h2>
<b>גמרא אלמא לאו אורח ארעא.</b> עפירש"י. יותר הנל"פ דלאו אורח ארעא להפנות שנים יחד. וכ"מ להדיא בתמיד דשם הגי' למימרא דלא בעי ליה למיעל. שוב ראיתי בבאורי הגר"א ז"ל או"ח סי' ג' סק"ה שעמד בזה. ועיין מהרש"א. אולם בתמיד הגי' מפורש א"ל ר"א כו' ור"ס סבר כו' ועיין ח"א כאן ושם:
<b>שם ר' יוחנן אמר עד חצות ממש.</b> בח"א פי' שהוא גמר זמן הקרבת תמיד של שחר כו'. וזה דלא כדמסקינן שם כר"י דעד ד' שעות. ויותר ה"ל לפרש דהוא תחלת זמן דתמיד של בה"ע מה"ת. והרד"ק פי' דחצות נקרא מועד השמש עיין שם:
<h2>דף סג.</h2>
<b>[רש"י ד"ה תהלה אחת וד"ה על כה"ב.</b> צ"ל הד"א] :
<h2>דף סג:</h2>
<b>גמרא אלא הוא מטמא והן מטהרין כו' והתניא כו'.</b> ק"ל למש"כ התוס' בחולין (מ"ד ב') דכי היו שניהם בבהמ"ד ונשאלה שאלה לפניהם אף שאסר אחד חבירו רשאי להתיר. ועש"ך יו"ד סי' רמ"ב ס"ק נ"ה א"כ מאי פריך הכא דהא משמע שהיו יושבים ביחד:
<b>שם הס ואח"כ כתת כו'.</b> כה"ג בשבת ס"ג א' דליגמור אינש והדר ליסבור:
<b>רש"י ד"ה חנניה. הוא חנניה בן אחי רבי יהושע.</b> כצ"ל:
<b>[רש"י ד"ה כשם שאני הסברתי. והיינו דכתיב פנים אל פנים.</b> כצ"ל:
<b>רש"י ד"ה ומיץ אף. הלכות דם לאמתם.</b> כצ"ל וכ"ה בע"י] :
<b>בתוספתא פ"ה ארבע דברים שבין ב"ש וב"ה כו'.</b> וחשיב טובא. ונ"פ דתיבת ארבע שייכא לדין דלמעלה. הרי אלו מברכין כתקנן ארבע. ותדע דדברים ל"ז והל"ל ארבעה. שוב ראיתי להרי"ף בפ"ב דמכילתין שהעתיקה כאשר הגהתי:
